בשעה 8:00 בבוקר של השבת השחורה של ה-7 באוקטובר הגיעה שיחת הטלפון שהקפיצה את סרן רותם שמשי מבת ים למילואים. מאז היא כמעט ולא חזרה הביתה. בשיחה מהבסיס היא מספרת ל"מיינט בת ים" מה קורה בשטח, ולמה היא הכי מתגעגעת.
רותם שמשי (25) היא סרן במילואים ומשמשת כקצינת כוח האדם של אוגדת עזה, אבל בחיי השגרה היא מנהלת מדור הנוער של עיריית בת ים. היא אחראית על אלפי בני הנוער המתגוררים בעיר, ומארגנת מגוון רחב של פעילויות, בין היתר בתחומי טיפוח מנהיגות, קידום התנדבות ועשייה קהילתית וחברתית, מניעת אלימות ופיתוח מענים בתחומי פנאי, בילוי ותרבות. אבל, בימים אלה התפקיד שלה שונה לחלוטין.
מה בדיוק היא עושה שם? שמשי, תושבת שכונת רמת הנשיא, מספרת ל"מיינט בת ים" בשיחה טלפונית ישירות מהגדר על גבול עזה: "אחרי שסיימתי ללמוד בתיכון שז"ר, מיד התגייסתי למסלול ייעודי לקצונה בצה"ל. תחילה שירתי כמש"קית ת"ש בחוות השומר, ומיד לאחר קורס הקצינים התחלתי כקצינת גיוס בזרוע היבשה, וסיימתי בדרגת סרן. במילואים משכו אותי לאגודת עזה – ופה יש חטיבה צפונית וחטיבה דרומית. אני אחראית על כל החטיבה הדרומית".
שעה וחצי לאחר שהחלו אירועי השבת השחורה הגיעה שיחת הטלפון, ושמשי הוקפצה ועלתה על מדים. "הייתי ממש בין הראשונות והראשונים שהוקפצו, בגלל התפקיד שלי", היא מספרת. "היה מאוד מעורפל המצב באותו בוקר. הקימו לנו חמ"ל זמני בג'וליס. באותו לילה כבר הגענו לרעים – הכל היה מראות מזעזעים, שלא אשכח אותם עד סוף ימיי".
קראו גם:
מה היה התפקיד שלך באותו יום?
"מהרגע שהגענו, התפקיד שלי היה להתפרס על כוח האדם ולהתחיל למפות הכל: חללים, פצועים, נעדרים, באותו הזמן עוד לא ידענו על חטופים. במקביל, התחילו לחבור אלינו מאות על מאות של כוחות מיוחדים, ורק אז התחלנו להתאפס על עצמנו. כמעט כל מי שהוקפץ מכל רחבי הארץ הגיע, ובמקביל הגיעו עוד עשרות ומאות של אנשים שהתנדבו, על אף שיש להם פטור, כך שאפילו היינו בעודפים של כוח אדם".
הספקת להגיע הביתה לבת ים מתחילת המלחמה?
"בחודש הראשון לא יצאנו בכלל. רק בחודש האחרון, התחלנו לצאת כל פעם קצת. קודם בחופשון (אפטר ש.ש.) של 24 שעות, ואחרי כל כמה גם זמן 48 שעות. בסך הכל, הייתי מעט מאוד בבית מתחילת המלחמה, אבל יש פה אווירה טובה, רוח נהדרת, וכולם מגובשים למען המטרה".
את בקשר עם החבר'ה מבת ים?
"אני חייבת לציין שהתמיכה של העיר בת ים יוצאת דופן וראויה לשבח – אפילו יותר מכל עיר אחרת שהאוגדה בקשר איתה. כמובן אם זה בהתעניינות אישית לשלומי, אבל מעבר לזה – בגיוס תרומות, ארגזים, חבילות. זה לא רק מחלקת הנוער שמסייעת מאחורי הקלעים, זה בתי הספר בעיר, מתנדבים, ואינספור חבילות שתורמים לאוגדה וכמובן לחיילים שבשטח, זה לא מובן מאליו".
נכון לעכשיו לא נראה אופק סיום למלחמה או לשירות המילואים של שמשי קרוב לחזית בעזה. "כמה שאני רוצה לחזור לשיגרה ולעבודה. אני יודעת שמתגעגעים אליי ממחלקת הנוער, ואני מאוד מתגעגעת אליהם חזרה, אבל זו המשימה שעומדת כרגע לפניי ולפני כולנו – וזו משימה בחשיבות עליונה", היא אומרת.
למה את מתגעגעת הכי הרבה?
"מעבר למשפחה המיידית שלי, אז לארוס שלי, אופק אלזם, ואנחנו אמורים להתחתן בחודש מאי. גם אופק הוא לוחם בצנחנים ואני מאוד מאוד גאה בו".
