בלילה הראשון של שנת 2018 התחיל פתאום לרדת גשם. תפארת אוריה, אז בת 22, חשבה שאלוהים צוחק עליה.
בכל זאת, אף פעם לא יורד גשם בשדה בוקר אז דווקא היום, עכשיו, בדיוק כשבן הזוג שלה לשעבר שולח לה הודעה וכותב שהתחיל לצאת עם מישהי חדשה? דווקא בלילה שבו השתבשו כל כך התוכניות ואין לה איפה לישון, להניח את הראש על איזו כרית ולבכות?
בסוף הלילה ההוא, כשהתייבשו כל הטיפות, נולד המסע הגדול והמדהים שאליו יצאה ובימים אלה נשלמת העבודה על הספר שכתבה בעקבותיו. "כמעט בית" קוראים לו.
בפוסט שהעלתה ב-2 בינואר 2018 לפייסבוק שלה כתבה אוריה: "תמיד האמונה הייתה חלק מהזהות שלי, החיבור ליהדות קיים, אבל אף פעם לא בדיוק ברור עד הסוף באיזה צורה, איך ובאיזו דרך.
"בתקופה האחרונה אני והשבת ביחסינו לאן. כןכן, גם לנו זה קרה. שואלות שאלות, בודקות כיוונים, מה טוב לכל אחת מאיתנו. לכן החלטתי לחקור את השאלות שלי ואני אשמח לעשות זאת בדרך קצת אחרת.
"אני מחפשת כמה משפחות שאוכל להתארח אצלן לשבת, שלא ממעגל החברים הקרוב שלי. עדיף כאלה שאני לא מכירה בכלל! כאלה שהן חלק מקהילה וגם כאלה שלא, מכל הארץ, מדן ועד אילת. על כל הסקלה הדתית והחילונית, העיקר שיסכימו לארח אותי. בעיניי זו הייתה דרכה של היהדות להישמר במשך אלפי שנים. לא לפחד לשאול שאלות...".
6 צפייה בגלריה
תפארת אוריה. "חשבתי שיזמינו אותי 20 משפחות, גג 50, אבל הגיעו אליי מאות הזמנות"
(צילום: עמית שאבי)
שבתות בטבלת אקסל
את מה שקרה אחרי כן לא יכלה אוריה לצפות. "חשבתי", היא מספרת. "שיזמינו אותי 20 משפחות. גג 50, אבל הפוסט הזה הפך מהר מאוד להיות ויראלי והגיעו אליי מאות הזמנות אז קודם כל פתחתי טבלת אקסל והתחלתי לנסות לסדר ולארגן את כל זה".
השבת הראשונה הייתה בקרית ארבע-חברון. אחרי כן, במשך שנה וחצי, עשתה שבתות בקיבוץ הקונסרבטיבי קטורה בערבה, במאחז החילוני-דתי שדה בועז בשומרון, ביישוב הקהילתי אלון הגליל, בקסטל-מבשרת, באביעזר, בבני ברק, בנתניה, בעזוז בגבול סיני, בירוחם ובמושב צופר.
"בחרתי משפחות ומקומות שבדרך אחרת לא הייתי יכולה להגיע אליהם", היא אומרת. "ומהתחלה היה לי ברור שאני לא הולכת להתווכח. זה מסע לחיפוש הזהות היהודית שלי. פחות מסע חברתי.
"רציתי להקשיב, ללמוד, לבדוק מה מהותי לי ביהדות דרך השבת. החלטתי שבכל מקום שאליו אגיע אעשה בדיוק מה שבני המשפחה עושים בשבת".
מלחיץ, לא? אישה לבד בבתים זרים.
"עשיתי בדיקות לפני שיצאתי. גם שאלתי באיזה אופן מציינים את השבת וגם בדקתי שבאמת מדובר במשפחה, שיש שם ילדים. זה הרגיש לי יותר בטוח. בימים לפני שנסעתי להתארח הייתי במתח.
"בדיעבד, אצל שום משפחה לא הייתי בסכנה ולא הרגשתי מאוימת. מה שכן, לאורך כל השבתות תמיד הייתי יושבת בקצה הספה, דרוכה. תמיד השבתות האלה היו מסתיימות בפורקן של בכי".
שני בתים, 15 אחים
"כבר שנים שאני נודדת", כותבת אוריה בספר המסע שלה. "וצוחקת על כל מי שרואה אותי רק כמין ציפור נפש חופשייה בלי לשים לב שאני בכלל אוספת ענפים כדי שאוכל לבנות לעצמי קן".
6 צפייה בגלריה
תפארת אוריה. "אני יכולה לחיות בשני העולמות"
(צילום: עמית שאבי, צולם במרכז המבקרים של יקב ירושלים, מזכנות שאננים)
זה משפט נוגע ללב. במיוחד כששומעים שהחלה את הנדודים כשהייתה בת ארבע אז התגרשו הוריה. מה שהיה עד עכשיו משפחה אחת, אב ואם ושישה אחים ואחיות (היא הרביעית) שגרה באפרת, הפך לשני בתים.
"יש לי המון האוסים", אוריה עוברת לאנגלית כדי להבחין בית House ל-Home, שאליו היא כל כך רוצה להגיע.
עם השנים אמה התחתנה שוב ונולד לה ילד נוסף. אביה התחתן גם הוא (בפעם השלישית) עם אישה שהיו לה חמישה ילדים.
"לכל זה צריך להוסיף את הילדים שיש לאבא שלי מהנישואים הראשונים שלו ובסך הכל אנחנו 15 ילדים", אוריה שוב צוחקת ובעיניים שלה גם אור שבור. "אני בקשר עם כולם. ברור שעם האחים הביולוגיים שלי אני בקשרים הכי קרובים".
ההורים שלה עלו מארצות הברית בגלל ציונות. עם השנים זזו על הסקאלה הדתית. אביה, שהיה חרדי, הפך לדתי לאומי, ואמה, שהייתה דתייה, הפכה חרדית. הנדודים בין שניהם חייבו את הילדה והנערה אוריה לעשות כל הזמן התאמות.
זה לא פשוט למי שהיא גם קצת מרדנית, גם כל הזמן שואלת שאלות וגם כל הזמן מחפשת לתקשר ולחבר בין כל הקצוות והסדקים.
"בגיל מאוד צעיר הבנתי שאני חייבת לצאת מהבית", אוריה משתפת. לפני כיתה י' יצאה לחפש מסגרת. "מאוד היה קשה למצוא פנימייה לנערה כמוני, דתייה אבל לא בסיכון".
החיפושים הובילו אותה לפנימייה בשדה בוקר. "הייתי הדתייה הראשונה שלמדה שם וזה לא היה פשוט", היא מספרת. "הפכתי להיות 'הרבנית' של הילדים ושל הצוות. כל שאלה אמונית הפנו אליי. נהיה לי 'תפקיד'. בבית אצל ההורים לא תמיד הלכתי בשבתות לבית כנסת, אבל בפנימייה הלכתי ושמרתי על השבת כי כל העיניים בחנו אותי. לאורך כל השנים בפנימייה נשארתי דתייה".
לחיות עם שתי זהויות
אנחנו נפגשות באחת מהפינות היפות במכון ון ליר בירושלים. אוריה, שרק סיימה עכשיו את תוכנית המצטיינים של מכון שלם ללימודי המזרח התיכון ואסלאם, עוברת כאן קורס הכשרה לעמיתי הדרכה בפורום לחשיבה אזורית.
המסלול שהחל באפרת, המשיך בפנימיית שדה בוקר, עבר דרך שירות צבאי במחלקת החינוך במג"ב ומגיע עד לכאן, לקורס שמבקש לבחון את מקומה של ישראל במזרח התיכון גם מתוך עיני הלא יהודים.
בואי נחזור לפרויקט השבת. איך הוא בכלל התחיל?
"הוא נבט מתוך הקרע שהתחלתי להרגיש בפנימייה. התחלתי להרגיש שאני חיה עם שתי זהויות ושתיהן אמיתיות. לא הצלחתי לחבר ביניהן. בילדות שלי אף אחד לא אמר לי ש'החילונים הם עגלות ריקות', אבל זה היה מאחורי הקלעים ומוטמע מאוד. פתאום הגעתי לפנימייה, מקום מאוד חילוני, ופגשתי משפחות שלקחו אחריות על הבחירות שלהן.
"לא יכולתי להישאר אדישה לזה. אחרי הצבא היה לי בן זוג. כשהיינו יחד זו הייתה הפעם הראשונה שלא שמרתי שבת. רציתי להיות בטוחה שאני לא שומרת שבת בשביל משהו מהותי, אבל מה זה המשהו המהותי הזה?
"אני זוכרת נסיעה אחת באוטובוס בירושלים. הסתכלתי דרך החלון וראיתי המון אנשים עם כיפות. כל זרם והכיפה שלו. שאלתי את עצמי איך נראית השבת של כל אחד מהם. מיד גם עלתה המחשבה שבשביל לענות על זה אני אצטרך לנסוע אליהם הביתה לעשות איתם שבת".
מהמחשבה הזו ועד השבת הראשונה שבה יצאה להתארח עברה שנה שלמה. בספר, שכאמור ייצא החודש (אוקטובר) לאור ופרטים עליו אפשר למצוא באתר שלה, כתבה על כל השבתות, על כל המסע, הרגשי והמנטלי שעברה.
המשפחות ידעו שאת כותבת ספר?
"בוודאי. שלחתי לכל משפחה את הפרק שלה. היה לי חשוב שיראו, שיעירו. חלק ביקשו להופיע בשמן. חלק ביקשו לשנות פרטים מזהים".
כולם דיברו יידיש
תבחרי שבת לספר עליה, אני מבקשת ואוריה מתלבטת ובסוף בוחרת את השבת העשירית. אירוח אצל משפחה מחסידות ויז'ניץ בבני ברק.
"השבת שם הפתיעה אותי. התארחתי אצל סבא וסבתא. באתי קצת 'כועסת' בגלל מה שידעתי על מקומה של האישה בחסידות. חלק גדול מהזהות שלי בשנים האחרונות קשור מאוד לפמיניזם. ידעתי שלא אוכל לדבר עם הגברים במשפחה. הילדים של הסבא והסבתא היו מבוגרים ממני.
"היו שם כמה נכדות בגיל שלי. כולם מסביבי דיברו יידיש. איתי דיברו בעברית. יצא שהסתובבתי עם הנכדות. הלכתי איתן אחרי הארוחה לטיש של האדמו"ר. זאת הפעם הראשונה שהייתי בטיש. הייתה שם מחיצת זכוכית שהפרידה בין גברים לנשים.
"התיישבנו ממש קרוב למחיצה כדי שאוכל לראות. בזמן שכל אלפי האנשים עסוקים בטיש אני סיפרתי לבנות שלמדתי גמרא. הן היו בשוק. התחילו לשאול למה אותן לא מלמדים גמרא. זה היה רגע מיוחד. והיו שני דברים שהפתיעו אות במיוחד.
"אחרי הארוחה כולם שרו שירי שבת. הסבא ביקש ממני לשיר פיוט כי סיפרתי לו לפני כן שסבא רבה רבה שלי היה חסיד, מלחין פיוטים ותפילות מוכר מאוד באוקראינה. אני כמובן מכירה את הפיוט שהוא ביקש ממני לשיר, אבל לא שרתי כדי לא לגרום לאי נעימות לשאר בני המשפחה. והיה עוד רגע שהדהים אותי.
"אחד הבנים של הסבא בא לשאול אותי על הלימודים. נכון שהוא הסיט את הפנים כשדיברנו וזה יכול לעצבן אותי בדרך כלל, אבל ברגע ההוא הבנתי אותו. גם הערכתי את זה שהוא בא לדבר עם אישה זרה ולשמוע מה יש לה להגיד. וכאמור, לא באתי להתווכח. באתי להקשיב".
היית גם בשבתות לא דתיות.
"כן. השבת באלון למשל הגליל הייתה אחרת לגמרי. משפחה חילונית לגמרי. הילדים לומדים בבית ספר אנתרופוסופי. הם לא עושים קידוש, אבל כן ארוחה משפחתית. איך שהתיישבנו והרמנו כוסית לחיים נפתחה הדלת והבן הבכור של המשפחה נכנס עם כמה חברי ילדות שצילמו ותיעדו איך הוא מודיע לכולם שהוא התארס.
"אחרי הארוחה הלכנו כולם לחגוג בבר. בבוקר יצאנו לטייל בגולן. הם לא עשו את זה בשבילי. זה באמת מה שהם עושים בשבתות. זה היה כל כך יפה. הרגשתי שם לגמרי את השבת".
והייתה גם השבת במאחז בשומרון שהעלתה אצל אוריה את שאלת גבולות הפלורליזם. "שאלות מייסרות", היא מעידה. "תהיתי האם אני צריכה להיות במאחז, מקום שרחוק ממני מבחינה פוליטית. האם אני יכולה בכלל לקבל כאן משהו? האם בכלל אני רוצה לקבל? האם אני מסוגלת להקשיב?".
התייסרה ונסעה.
ואיך היה?
"מורכב. קודם כל הייתי צריכה לשכנע אותם שאני לא מהשב"כ. גם מתנחלת לשעבר, גם לימודי מזרח תיכון ואסלאם, גם דוברת ערבית, מה כבר אפשר לחשוב עליי? בסוף הם האמינו לי. הנשים שם עוסקות ברוקחות טבעית ובהעצמה נשית.
"אני לגמרי יכולה להזדהות ולהתחבר עם זה. הגברים ביטאו צדדים אלימים יותר שהיה לי קשה לשמוע ואני בוודאי לא מסכימה איתם. כל השבת התלבטתי אם להגיד משהו ואם כן אז מה. בסופו של דבר שתקתי בגלל שרציתי להקשיב. אפשר לא להסכים ולהקשיב".
אחת השבתות המיוחדות במסע שלה הייתה ביישוב הקהילתי עזוז שיותר קרוב למצרים מאשר לבאר שבע. חיות בו 16 משפחות. המשפחה שהזמינה את אוריה להתארח אצלה בשבת הייתה יוצאת דופן כמעט בכל מובן. ההורים עברו תהליך גיור ואחר כך גם חזרו בתשובה.
אוריה: "זו המשפחה הדתית היחידה בעזוז אז היא בעצם תפקדה גם כקהילה. היה להם ספר תורה בבית כי הוא שימש גם כבית כנסת. הכל היה אחר בשבת הזו וגם מרגש. בבתים של ההורים וגם בפנימייה תמיד הייתההמולה. היו חברים, הייתה משפחה, פגשתי הרבה אנשים בבית כנסת. פה לא.
"המשפחות חיות במרחק גדול זו מזו אז זו הייתה שבת של שקט. הם יודעים לכבד את המרחב, אבל כשהם היו מתכנסים לתפילות ולארוחות היה שם יחד חזק. ריגש אותי לראות איך כל האחים בודקים כל הזמן שכולם אכלו, שאף אחד לא נשאר רעב.
"הסיפור המשפחתי שלהם והחיבור ליהדות גם ריתקו אותי. ההורים נפגשו בסיני, עברו למכסיקו, טיילו בכל העולם ובסוף בחרו בישראל, ביהדות ואז גם בעזוז".
אוריה גרה בשנים האחרונות בירושלים. עדיין מחפשת בית. Home. בינתיים היא נודדת בין האוסים.
"אבל אני כבר שלמה", היא אומרת בנוגע לשאלה מה תרם לה המסע. "יש לי בית. מצאתי אותו. זה בית פנימי. למדתי להקשיב לעצמי ולהסכים לזה שיש שבתות שמתאים לי ללכת למסיבה ויש שבתות שאני מנתקת את הטלפון ושומרת שבת הלכתית.
"זה לא קורע אותי יותר. אני יכולה לחיות בשני העולמות ודרך הסדקים והשאלות שלי נכנס הרבה אור".
