אמש, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אמור היה שמואל בלומנפלד, שורד השואה בן ה-95 מבת ים, לעמוד על הבמה ביד ושם ולשאת משואה. למרבה הצער הוא לא הספיק להגיע לרגע הזה. בנו, אריה, תושב ראשון לציון, הדליק את המשואה בשמו: "משימת חיי הייתה להביא לכך שאבא שלי ידליק משואה ביד ושם. הייתי אומר תמיד שהוא לא ילך לעולמו עד אשר יבחרו בו להדליק משואה. למעשה, בלי שידעתי, קבעתי את הנוסחה עד מתי הוא יחיה".
שמואל בלומנפלד נולד בעיירה פרושוביצה בפולין למשפחה דתית. בתחילת המלחמה, בספטמבר 1939, כאשר היה בן 13 בלבד, כבשו הגרמנים את העיירה. במשך שנתיים סלל מסילות ברזל ברחבי פולין עבור הטרנספורטים, ולקראת 1942 ברח ממחנה העבודה לבית הוריו.
באוגוסט 1942 הוא נקרע ממשפחתו לתמיד, כאשר יהודי פרושוביצה גורשו להשמדה במחנה בלזץ. תחילה ברח לגטו קרקוב, אלא שחודשים אחדים לאחר מכן חוסל הגטו, והוא גורש למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. לאחר הסלקציה נשלח לעבוד בכריית פחם בשירות האס-אס. לאחר ששרד את צעדות המוות, נשלח לבוכנוולד. גם משם הצליח לצאת בחיים, וחודשים לאחר מכן, כשנגמרה המלחמה, שב לקרקוב לחפש את בני משפחתו.
לפני שבועיים, טרם מועד הדלקת המשואות, נפטר שמואל ובמקומו השיא את המשואה, בנו, אריה. "אבא שלי במשך כל חייו עסק בהנצחה של הקהילה שלו. בעצם הוא הרים שתי מצבות, אחת בבית הקברות בחולון והשנייה כמה שנים לאחר מכן בפולין. ההנצחה הייתה כל עולמו", מספר הבן.
"כשהתחלנו לעשות זיכרון בסלון ואנשים שמעו את הסיפור של אבא שלי, הם שאלו אותי למה אני לא מבקש עבורו שידליק משואה. במשך שנים רבות הייתי מגיש עבורו בקשה, ונדחה בנימוס. כששאלו אותי איך אני עונה בנימוס הייתי עונה, שכמו שאני מכיר את אבא שלי הוא לא ילך לעולמו עד אשר ידליק משואה. בדיעבד אני קבעתי את הנוסחה עד מתי הוא יחיה.
"זאת הייתה משימת חיי שהוא ידליק משואה, כל שנה בספטמבר הייתי מגיש בקשה ואחרי וחודשיים נדחה. שנה שעברה נוצר מצב שנותרו שני ניצולים מהדור שחווה את השואה מהעיירה של אבא שלי. הגשתי את הבקשה השנה והוספתי שורה לבקשה הקבועה שלי: 'דור המייסדים הולך ונעלם, דור השורדים הולך ונעלם ואבא שלי נותר יחיד מהעיירה שלו. אם לא עבור אבא שלי אז לפחות תתנו את הכבוד לעיירה שלו ותאפשרו לו להדליק משואה עבור כל מי שהלך לעולמו".
"כעבור חודש הם התקשרו אלי ובישרו לי שהוא נבחר להדליק משואה וכשאמרתי את זה לאבא שלי הוא שמח מאוד, זאת הייתה מטרת העל שלנו. לאבא שלי היו שתי מטרות כמו שהוא אמר, להשיא משואה ביום השואה ולרקוד בחתונה של הבן שלי שאמור להתחתן בקרוב", מספר הבן בכאב.
מותו של האב, הגיע במפתיע. "אבא שלי היה אדם בריא סך הכל. קם בבוקר, התיישב לאכול ארוחת בוקר והתמוטט. לטענת הרופאים הלב שלו פשוט הפסיק לעבוד. הוא עבר שלוש פעולות החייאה באותו יום של יותר מעשרים דקות. נלחמו על החיים שלו, והוא היה במצב קריטי וכעבור יום וחצי בבית החולים וולפסון הוא התאושש, חזר לשבת וללכת, אפילו דיברו איתנו על שיקום, וזה נראה היה שנעמוד במשואה והוא יצליח להדליק משואה. אחרי כשבוע וחצי הוא הרגיש לו טוב והוא אמר לי: 'אריה, זה הסוף'. אמרתי לו שזאת בעיה קטנה ובטח יטפלו בזה אבל הוא אמר שהוא מרגיש שזה הסוף. אחרי יומיים הוא כבר לא יכול היה לדבר. אמרתי לאחותי שהוא רוצה ללכת לעולמו, בואי נשחרר אותו. בשלב מסוים הוא פשוט זרק לי נשיקה באוויר ונפטר".
אתמול, בטקס הממלכתי השיא אריה את המשואה במקום אביו בהתרגשות גדולה. "חשבתי שאני לא אעמוד בזה. ראינו את הסרטון שהוקרן שבו אבא שלי עוד מדבר ומתראיין, סרטון שבו הוא אומר 'אני עוד חי'. אני רואה את זה ואומר לעצמי: 'אבא, אתה מת. אתה כבר לא חי'. יצאתי מיד ושם וניגשו אלי אנשים וסיפרו שהם תרגשו. חיילת לחצה לי את היד וסיפרה שהיא בכתה כמו שבחיים לא בכתה מהסיפור של אבא שלי. זה היה הגדולה שלו, הוא ידע להתחבר לכל אחד עם הסיפור שלו והשאיר בחייו מצבה".
