אמא שלי הייתה חולקת לפעמים זכרונות על סבא שלה, יוסף צ'צ'קו, שגויס לצבא האדום בגיל 18, ושלמרות ששפת האם שלו הייתה יידיש ובצבא דיברו רוסית, הצליח ללמוד אותה במהירות ולכן נלקח לבית הספר לקצינים. ידעתי שהוא היה אז גבר צעיר וחסון, ושפציעתו הקשה במהלך מלחמת העולם השנייה הובילה לאינספור ניתוחים ולשינוי מסלול חייו וחיי המשפחה כולה.
ידעתי זאת בעיקר מכיוון שזכיתי להיקרא על שמו – האות הראשונה של השם שלו בשפה הרוסית היא גם האות הראשונה של שמי – אבל המאורעות שהובילו לאותה הפציעה, החיים של סבתא שלי בתקופת המלחמה וכל מה שקרה בעקבותיה, אלה דברים שכמעט ולא עלו בשיחות בבית. השנה, כאשר רציתי לשתף ב-mynet בסיפור של ניצול או ניצולת שואה, החליטה סבתא שלי לספר לי לראשונה פרטים נוספים על זכרונותיה האישיים. כך, מבלי שציפיתי, זכיתי להכיר את הסיפור המשפחתי שלנו מאותן השנים.
"אנשים חשבו שהמלחמה תסתיים תוך ימים ספורים" מספרת סבתא שלי, ריטה שיכמן, על ה-22 ביוני 1941, היום בו הכריזו הנאצים מלחמה על ברית המועצות. השם שניתן למתקפה היה 'מבצע ברברוסה', והיא הפתיעה לחלוטין את הצבא האדום ואת אנשיו, שלא ידעו שהם ניצבים בפני ארבע שנים קשות מנשוא. באותה תקופה סבתא שלי ואמה התגוררו בארמניה, יחד עם משפחותיהם של אנשי צבא נוספים שנשלחו לשרת באזור, וביום ההכרזה הזעיקו את כל הלוחמים לחזית באופן מידי. ריטה, שהייתה אז ילדה צעירה, יחד עם אמה, דורה צ'צ'קו, היו צריכות להימלט ולמצוא מקום מגורים חלופי ללא התראה.
"אמא החליטה שניסע לעיר חרקוב שבאוקראינה, יעד שאליו רצו להגיע גם אנשים נוספים, מבלי להבין שמדובר בטעות נוראית." דורה אספה את החפצים שלה ושל בתה ושלחה אותם ברכבת משא, ואילו השתיים נסעו ברכבת נוסעים. רק עם הגעתן ליעד, התברר שהמקום הפך כבר לאזור מלחמה מסוכן שעליהן לעזוב. כל החפצים שנשלחו ברכבת לא הגיעו והיה ברור שהן לא יראו אותם יותר, אבל דורה שמרה באדיקות את הקבלה עליהם במשך כל חייה.
"הנאצים הפציצו אותנו מהאוויר מדי לילה, והיינו צריכות לברוח כל הזמן ולהסתתר במרתף. זאת הייתה השגרה שלנו במשך תקופה של כחודשיים." אני שואלת איך היא הרגישה עם המצב כילדה, וסבתא עונה בפשטות: "ילדים מבינים."
"היה ברור שהנאצים עומדים להגיע בכל רגע והיהודים התפנו מהעיר במהירות האפשרית, ולכן אמא שלי החליטה שאנחנו חייבות לנסוע ליעד הראשון שהיא שמעה שעדיין נחשב בטוח, שהיה במחוז אורל שליד סיביר. זאת הייתה דרך ארוכה ועברנו כל הזמן בין רכבות. גם הרכבות היו מופצצות בלי הפסקה, אז היינו רצות בכל פעם, יורדות ומתחבאות באזור של המסילות."
אחותה של דורה שהתה באותו הזמן במוסקבה, וגם את בעלה שלחו להילחם בחזית. היא הייתה אז בהריון ועם ילד בן שנה וחצי, ודורה הצליחה במאמצים רבים לאתר אותה ולהעביר לה מסר שהיא חייבת להימלט. "היא הצליחה לעשות את כל הדרך הארוכה לבד עם ילד ובהריון מתקדם, והבן הצעיר שנולד בסיביר היה מספר לאורך כל חייו שהוא נותר בחיים רק בזכות דודה שלו."
המשפחה נותרה באורל המושלגת במשך שלוש שנים וחצי, מבלי לקבל שום מידע על מה שקורה עם אב המשפחה. רק אז, התברר שיוסף נפצע קשה מאוד ונשלח לבית חולים בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. הוא הצליח לאתר את מיקומה של אשתו ולשלוח לה מכתב, וזו החליטה לנסוע אליו מיד יחד עם בתה.
"נסענו גם לשם בכמה רכבות וחלק מהדרך עשינו באונייה. בגלל שלא היה מקום כי שרר כאוס והרבה מאוד אנשים ניסו להימלט, במשך השהות על האונייה מצאנו מקום רק על הסיפון שלה. אמא שלי לא ישנה במשך מספר ימים כדי לשמור על החפצים שלנו, אבל לבסוף היא נרדמה לכמה שעות ובזמן הזה הם נגנבו."
כאשר הגיעו אל בית החולים, נשארו עם האב לאורך כל תקופת האשפוז שארכה שנה שלמה. תחילה רצו לכרות את רגלו אולם לבסוף הצליחו להציל אותה, ועם זאת היא נותחה פעמים רבות ונותרה קצרה מהשנייה ב-20 ס"מ. מקצין פעיל ונמרץ, הפך יוסף למי שנזקק במקל הליכה ונעל נעליים מיוחדות שאחת מהן גבוהה משמעותית מהשנייה.
הוא סיפר משהו על אותם הימים?
"כמעט ולא. הדבר היחיד ששמעתי היה שבשלב מסוים בתחילת המלחמה הוא וכמה חיילים נוספים נאלצו להיפרד מהשאר, ובמשך ימים ארוכים נותרו ללא מזון. לבסוף הם מצאו את דרכם אל בית מבודד וביקשו מיושביו אוכל, ואלה הביאו להם רוטב עגבניות שהם חילקו ביניהם עד שהצליחו להתאחד עם הלוחמים האחרים."
הפציעה הקשה הייתה למעשה פציעתו השנייה של יוסף. הוא נפצע פעם ראשונה שלוש שנים קודם לכן, אבל המשיך לבצע את תפקידו בשדה הקרב. בזכותו גם קיבל עיטור על השירות שלו, אבל לאור מוגבלותו החדשה לא הצליח לצערו לחזור אליו. "כשהמלחמה הסתיימה, רוב בני המשפחה שניצלו חזרו למקומות שמהם הם הגיעו. לנו לא היה בית לחזור אליו, ולכן נשארנו בטשקנט."
בתמונה: סבתא שלי (שנייה משמאל), יחד עם אחותה הצעירה, סבא שלהן ושני בני הדודים שניצלו בזכות המעבר לאורל. צולם בשנת 1948
לאור הצורך לכלכל את המשפחה ומאחר שלא יכל לעבוד בעבודה שנדרשו בה מאמץ פיזי או עמידה ממושכת, החל יוסף לעבוד בחנות כלי כתיבה קטנה ונותר בה לאורך חייו. רבים מהסיפורים מהשנים שעבר בחזית ומהתחושות שאחרי המלחמה, נותרו עמו. ריטה עצמה סיימה לימודי רפואה, התחתנה וילדה את אמא שלי. כשנולדתי אני באותה הטשקנט, שנתיים לפני העלייה ארצה, הוחלט שהשם שלי יתחיל באותה האות בה החל שמו של הקצין היהודי בצבא האדום, הסבא רבא שלי שלא הכרתי. כשישבתי לאחרונה בדירה של סבתא שלי בבת ים והתבוננתי בתמונה שלו, הבנתי לראשונה מדוע.
