מכה אחת יותר מדי: "יש ימים שמרוב שאף אחד לא מסתובב ברחוב, שקט פה יותר מביום כיפור". כך מתאר השבוע שלמה אליאסי, בעל חנות התכשיטים "פשה", במרכז בת ים, שהיה עד לא מזמן עורק החיים הראשי של העיר הוותיקה.
נטל עבודות הרכבת הקלה הכביד על בעלי העסקים במקום את המשא, אבל נדמה שהקורונה והשלכותיה הן בבחינת הקש שעלול לשבור את גב הגמל. "כבר תקופה ארוכה קשה להתפרנס פה", מוסיף דוד כהן, בעליה של חנות לכלי בית, "ורחוב בלפור זה לא אותו רחוב תוסס שהיה פה".
כל חנות שנייה להשכרה
אם בחוף בת ים אפשר לראות בבירור את היציאה הגדולה מהסגר, או בקניונים ובמרכזים הקהילתיים השונים, נדמה שמרכז העיר מתקשה להתאושש מהתקופה, שהיוותה עוד מכה בשנה לא פשוטה בכלל. "אני מחזיק את החנות הזאת במשך 25 שנה, ושנתיים ברחוב בלפור", מסביר אליאסי, "אבל כזה בית קברות ברחובות אני לא זוכר מעולם. אני פותח את החנות מלאת ברירה אבל יש ימים שאפילו לא נכנסים לפה להחליף סוללות בשעון.
מה הן האפשרויות שעומדות בפניך?
"אני בן 68, אם הייתי יכול, מזמן הייתי סוגר והולך לעבוד כשכיר, אבל בגילי מי יקח אותי. זוהי תקופה לא פשוטה בכלל, אנשים במשבר אבל לא כולם מודים בכך. תראי כמה חניות להשכרה יש פה ברחוב, כל חנות שנייה או שלישית סגורה, אבל אני בלי החנות שלי גמור, מהר מאוד אני אמצא את עצמי בבית לוינשטיין. לשבת בבית מבחינתי זאת לא אופציה".
בצמוד לחנותו של אליאסי נמצאת פיצרייה. "גם הוא פותח שעה־שעתיים ביום", על פי אליאסי, "אני פוחד לפעמים לפתוח מחשש שישדדו אותי מרוב שריק כאן. כבר היה פה ניסיון בעבר לפרוץ אלי, אבל עכשיו כשאני לבד פה והחנויות לצידי סגורות - זה עוד יותר מלחיץ".
בהמשך רחוב בלפור נמצאת חנות כלי הבית של דוד כהן, בן ה־82.
"אני נמצא כאן כבר 44 שנה, ובחיים לא ראיתי את בלפור ככה ריק. זה לא שלפני זה היה פה להיט, כבר תקופה ארוכה קשה להתפרנס פה, וזה לא אותו רחוב תוסס של פעם, אבל עכשיו זה ממש אפס".
אבל אתה בכל זאת מגיע בכל בוקר ופותח את החנות.
"כן. פותח ויושב פה בחוץ, אין לי מה לעשות, לאן אני אלך בגילי? אנחנו גמרנו את הקריירה, כל הקליינטים שלנו נפטרו והדור החדש לא רגיל לקנות פה. ועכשיו הגיעה הקורונה ושיתקה אותנו לגמרי".
עדיף מחסן מחנות
גם קרן ורועי גוזלי, בעלי החנות המפורסמת "קלולס", משתפים כי לולא המכירות שלהם אונליין, הם לא היו מצליחים להתפרנס בכבוד.
"15 שנה אנחנו פה ואני מכיר את כל הסוחרים ברחוב", אומרת קרן, "למזלי השכלנו להעביר את עיקר המכירה שלנו לאונליין והיום יש לנו כמעט 12 אלף עוקבים באינסטגרם מרחבי הארץ. הבעיה מתחילה כאשר הם צריכים להגיע לחנות ונתקעים בפקקים בתוך העיר של 50 דקות בעקבות עבודות הרכבת, אחר כך מחפשים חניה עוד 20 דקות בגלל מצוקת החניה בעיר, אז זה כבר לא שווה להם".
אז מה הפתרון?
"הרבה אנשים כבר מבינים שלפתוח חנות זה לא תמיד רווחי, וכדאי להם לשכור מחסן לציוד ולמכור רק אונליין. ולכן את גם רואה כל כך הרבה חנויות סגורות ברחוב ומיועדות להשכרה. אנשים התרגלו שהכל מגיע להם עד הבית, במיוחד עכשיו, כשיש סכנה להידבק בחוץ בקורונה".
שלי נאור יסקוב, בעלת חנות "פארמה", טואלטיקה וניקיון, לא עשתה את המעבר למכירות באינטרנט.
"כל מי שעובר ברחוב נכנס לכאן", היא אומרת, "הבעיה היא ההפחדה בתקשורת, שבגללה אנשים מפחדים לצאת לרחוב. חבל ההצלה שלי היה שהייתי פתוחה בסגר, כי ההוצאות ממשיכות לרדת כרגיל, שכירות, חשמל, מים, ארנונה, אבל לצערי ההכנסות היו נמוכות מהרגיל".
כל אחוז נחשב
על ההכנסות הנמוכות מעיד גם רוברט ניסימוב, העובד בסנדלרייה בבלפור 110: "העבודה ירדה ב־70 אחוז מאז הקורונה אבל למרות זאת אני ממשיך לפתוח יום־יום, כדי שאנשים ידעו שאני פה ואולי ייכנסו, אחרת גם ה־30 אחוז הנותרים לא יבואו". ניסימוב מספר כי נשאר עם סחורה שאנשים הזמינו לפני הקורונה ולא באו לקחת: "מלבד סנדלרייה אני גם תופר ועושה תיקונים, והכנתי כמה תחפושות לפני פורים, אך בעקבות ביטול המסיבות ומיד לאחר מכן הכניסה לסגר, הלקוחות אמרו שנקלעו למצוקה כלכלית ואינם יכולים להרשות לעצמם כרגע מותרות כמו תחפושות, שבינינו גם כבר לא רלוונטיות".
כהן: "גמרנו את הקריירה, כל הקליינטים שלנו נפטרו והדור החדש לא רגיל לקנות פה. הקורונה שיתקה אותנו לגמרי"
לא תמצאו אופטימיות רבה בקרב בעלי העסקים בבלפור, גם בקרב אלה שסירבו להשתתף בכתבה. כולם תמימי דעים באמונה כי מי שלא עושה את המעבר לאונליין "פשוט לא שורד". אבל הם גם מדגישים שהם רק עוד חוליה בשרשרת, ואם הקונים לא יחזרו במהרה לרחובות, הם לא יוכלו לשלם שכירות וכתוצאה מכך בעלי הנכסים והספקים ייפגעו.
"אני קשור בהם והם קשורים בי", מסכם אליאסי, "וככה בעצם מתחילה אינפלציה. אני מאוד מקווה שאנחנו והמדינה נצליח להתאושש מהמכה הזו, אבל אני לא אופטימי".
