עוד טורניר חלף ושוב אלכס קרצ'בסקי מהפועל בת ים נועל את אליפות ישראל באיגרוף, שהתקיימה השנה בלוד, מוכה אך מחויך לרווחה עם תואר אלוף ישראל (עד 80 ק"ג). בחודש מאי הקרוב ייצא קרצ'בסקי לאליפות אירופה בארמניה, בתקווה לחזור סוף־סוף עם מדליה אירופית ראשונה, ואולי לשבור תקרת זכוכית כל כך יוקרתית בדרך לקריטריון האולימפי, שאיגוד האיגרוף בישראל כל כך חושק בו.
"בשביל להגיע לתואר הזה צריך בסך הכל לנצח חמישה קרבות", הוא מסביר, "וכן, אני לא מתבייש לומר את זה - אני רוצה לחזור משם עם מדליה".
מהאליפות לרנטגן
קרצ'בסקי (30), קטף בשנים האחרונות שלוש מדליות זהב באליפויות ישראל וארבע מדליות כסף, במשקלים שונים. הוא גם כיכב בתחרויות בינלאומיות, אבל כאמור, לא באירועים המרכזיים - אליפות העולם ואירופה. "התאגרפתי במשך שלושה ימים ארוכים ומפרכים - וניצחתי", הוא משחזר את הקרב על המדליה האחרונה, באליפות ישראל. "האמת שזה היה קצת מצחיק. אחרי היום הראשון הרגשתי קצת כאב ביד, והתברר שבמהלך הקרב שברתי אצבע".
אז הלכת לאורתופד, ומה הוא אמר?
"דווקא לא הלכתי. אמרתי למאמן שלי, ויטלי קגנוב, שקודם אני אסיים את האליפות ואז אלך לרופא, אז יצא שהתמודדתי בחצי גמר ובגמר עם אצבע שבורה. אחרי האליפות הלכתי לעשות צילום רנטגן, ולא האמינו שם שהתאגרפתי ככה".
אתה לא חושש מנזקים ארוכי טווח?
"תראה, לפני פחות מחצי שנה פינו אותי מאליפות בתוך אמבלונס, בעקבות שבר בעצם השכם. הרופאים אמרו לי שבמקרה הטוב אני אהיה זקוק לזמן החלמה של חצי שנה, אבל הוכחתי לכולם שהם טעו וחזרתי עוד קודם וזכיתי באליפות. זה אולי נשמע מטורף לאנשים מבחוץ, אבל אני יודע שהבאתי הרבה גאווה לילדים שלי, דוד (6) ומייקל (4)".
ובכל זאת, מדובר בהקרבה פיזית קריטית, ואתה כבר לא צעיר.
"מה אני אגיד, אני פשוט אוהב את זה, וכל עוד אני יכול להתמודד - אתמודד. אנשים יכולים ללכת ברחוב ומשהו פתאום עלול ליפול עליהם, אז הם לא יילכו? הכל יכול לקרות".
ללא תמיכה
אל האיגרוף הגיע קרצ'בסקי ממש במקרה. "גדלתי באופקים וזה בכלל התחיל מזה שאבא שלח אותי לחוג כדי שאדע להגן על עצמי. האמת שבהתחלה ממש לא אהבתי את זה והכרחתי את עצמי ללכת. אחרי שלוש שנים עברנו לגור באשדוד, וסיפרו לי על המועדון בבת ים, בבעלותם של ישראל ושי גייזנגר, שהיו פותחים את המועדון מדי יום, והמאמן איגור קרז'נר, ומאז במשך 15 שנה אני עושה את הדרך מאשדוד למועדון האיגרוף ברחוב ההסתדרות".
בניגוד לזוהר והיוקרה לו זוכה הענף בארה"ב, ובמדינות הגוש המזרחי לשעבר, האיגרוף בישראל מחוויר אפילו לעומת האח הצעיר, ה־MMA, שגם הוא נחשב לענף איזוטרי במיוחד. "זה נכון", מודה קרצ’בסקי. "אבל זאת התוצאה של האי־תמיכה הכלכלית של האיגוד. במשקל שלי מתמודדים איתי היום בכל הארץ חמישה-שישה מתאגרפים. אני הכי ותיק. אני מנסה לחשוב למה הענף לא זוכה לפריצה, וזה אולי בגלל שהוא פופולרי יותר בקרב עולים ממדינות חבר העמים לשעבר והמגזר הערבי".
"אני פשוט אוהב את זה, וכל עוד אני יכול להתמודד - אתמודד. אנשים יכולים ללכת ברחוב ומשהו פתאום עלול ליפול עליהם, אז הם לא יילכו? הכל יכול לקרות"
ויש לזה, כאמור, משמעויות כלכליות.
"תראה, אני לא מדבר על ארה"ב, תיקח מדינות במזרח אירופה, שם מתאגרפים ומאמנים מקבלים משכורות חודשיות ומענקים על טורנירים. אני לעומתם מממן את הטיסות לעצמי, את הכל, ופה מגיע הפלונטר, כדי לקבל קריטריון אתה צריך להשתתף בכמה שיותר טורנירים, אבל בשביל זה צריך כסף, והם מצפים שאתה תשקיע את הכסף הזה. זה מעגל. אני מודה שאם הייתי צעיר יותר ובלי ילדים, זה היה שונה. בכל מקרה, אני לא מהמתאגרפים שהיה להם כישרון. אצלי הכל הגיע בעבודה קשה, בהתמדה, אז אני אמשיך לעבוד קשה כדי להגיע למטרה".
עד לפני כמה שנים מימנת את הספורט שלך מעבודה באבטחה, ממה אתה מתפרנס היום?
"היום אני מתפרנס מכמה וכמה מקורות, קצת מהכל, מצד אחד ממקצועות שקשורים באיגרוף ובספורט בכלל, אם זה אימון, אימון אישי, תזונה, וגם עובד כמחסנאי. הכל כדי שאוכל להמשיך להתאמן".
מה לדעתך צריך לעשות כדי שהאיגרוף יזכה לתור זהב לו זוכה עכשיו הטאקוואנדו?
"ראשית, צריך להפיק ערבים של קרבות בערים הגדולות, שיבואו וייצפו כמו בחו"ל, אבל הבסיס הוא להכניס את הענף לתוך מוסדות חינוך ובתי ספר".
