בזמן שהליגת הכדוריד המקומית סובלת מנסיגה מדאיגה, השחקנים הישראלים של הענף דווקא משגשגים בחו"ל. בשקט־בשקט פרחה לה באחרונה מושבה ישראלית בקרם דה לה קרם של הכדוריד האירופי - צרפת, עם לא פחות משישה ישראלים. אחד מתוכם הוא דניאל מוסינדי, המקשר של סראן לוארה, בשר מבשרה של שושלת הכדוריד של מ.כ חולון ותיכון קציר בעיר.
ליגה בהתאמה
הוא אמנם רק בן 21, אבל זאת תהיה עונתו השלישית מעבר לים. את הספתח הבינלאומי רשם מוסינדי בארלנגן הגרמנית, ובפברואר 2022 חתם בסראן, רשם איתה עלייה לליגה הבכירה בצרפת, שוב ירד איתה לליגה המשנה, והעונה הוא מתכוון לקחת חלק במסע עלייה שני. "אנשים שפחות מבינים כדוריד צריכים להבין שצרפת וגרמניה הן לא עוד מדינות במושגים של הענף, אלא ה־מדינות", אומר השבוע מוסינדי בשיחה מצרפת. "אלה הליגות הכי חזקות בעולם. הכי טובות שיש. מדובר במקצוענות מלאה, שני אימונים ביום, אחד כושר והשני כדוריד. שבת וראשון נחים אבל השגרה מלאה, והיא סביב המועדון".
איך נוצרה מושבה ישראלית כל כך גדולה בצרפת?
"ברמה האישית אני חושב שהתחלתי לבנות את השם שלי יחסית מוקדם, כבר מגיל 19-18. יונתן יהב שמשחק בבונדסליגה, יחד עם יהב שמיר, היה בין ראשונים לצאת, ואני יצאתי אחריו לגרמניה. במקביל היו עוד חבר'ה שיצאו לצרפת כמו (יואב) לומברוזו. בשלב כלשהו גם אני הבנתי שמבחינת סגנון והיכולת שלי לקבל דקות משחק, עדיף שאעבור לצרפת".
תסביר.
"קודם כל הייתי בקבוצת בונדסליגה, ובתור ילד שיחקתי בעיקר בקבוצת המילואים, בליגה השלישית. להיכנס לקבוצה הראשונה זה משהו ממש קשה, בטח במועדון עם הרבה לחץ מההנהלה, שמושקע בו הרבה כסף. גם הבנתי שהמשחק שלי מתאים יותר לצרפת, יותר מהירות, אחד על אחד, משחק שוטף. בגרמניה הכל מאוד מסודר וטקטי. יואב קישר אותי לסוכן, ומשם הכל היסטוריה. ברגע הזה יותר ישראלים הבינו שזה לא בשמיים, וזה אפשרי, אז הם התחילו לפעול בכיוון, והנה אנחנו עם נציגות יפה באחת ממדינות הכדוריד הגדולות".
איך נראית השגרה בצרפת?
"אני גר לבד באורלון, שזה בעצם רבע שעה נסיעה מסראן, והאולם שהקבוצה שלי משחקת בו. מדובר בעיר יחסית נעימה, בורגנית, מסעדות, בתי קפה, יש פה גם שתי אוניברסיטאות, אז גם הרבה סטודנטים. אני חי בדירה לבד ועושה את כל מטלות הבית לבד. נכון, הצרפתים לא חזקים באנגלית אבל אני כבר שנה לומד את השפה. וזה די מתבקש כי האימונים פה מתקיימים בצרפתית, לא מתאמצים לתרגם לך לאנגלית. היום אני אמנם מדבר רק קצת אבל מבין טוב מאוד את התדרוכים".
עד כמה שונה יום משחק בסראן לעומת יום משחק בישראל?
"אחר לגמרי. אנחנו משחקים בדרך כלל ב־20:30 בערב שישי. אורלון היא העיר הגדולה וסראן היא הפרבר. בכל זאת מגיעים לכל משחק משחק משהו כמו 1,500 אוהדים מקומיים. מדובר באולם של 2,000 צופים והוא תמיד יהיה מלא. בקבוצות אחרות בליגה בא קהל אפילו גדול יותר. אחרי המשחקים תמיד יש אירוע למנויי וי.איי.פי, השחקנים אוכלים ושותים עם הספונסרים, מחלקים חתימות, עולם אחר".
ביומיום אין געגועים לישראל?
"זאת השנה הרביעית שלי מחוץ לבית. בהתחלה זה היה קשה להיות רחוק מהחברים והמשפחה, אבל היום זה נורא רגיל לי, כשמתגעגעים עושים שיחת טלפון, וכמובן שבקבוצה יש לי את דן טפר, שגר עשר דקות נסיעה ממני".
נכון למחזור ה־13 מדורגת סראן במקום השלישי בליגת המשנה, כשהמטרה, כאמור, לחזור לליגה הבכירה. מחר (שבת) תשחק הקבוצה נגד סרבו. "זאת העונה האחרונה שלי בחוזה", אומר מוסינדי. "אני עוד לא יודע מה יהיה איתי בעונה הבאה. כנראה שלא אשאר, אבל הייתי מאוד רוצה להמשיך לשחק בכדוריד הצרפתי".
מארזים לקציר
מוסינדי גדל בחולון, בשכונת נווה ארזים, לאב ניגרי ואמא ישראלית, במשפחה שכולה ספורט. האח הגדול דיוויד, כדורסלן (מחלקת הנוער של מכבי תל אביב והפועל חולון), והאחות הקטנה ג'וי מוסינדי (14), מכדררת אף היא במ.כ חולון. "לכדוריד הגעתי ממש במקרה", הוא משחזר. "אפילו לא ידעתי מזה, שיחקתי בכלל כדורסל, טניס, אפילו כדורגל. מתישהו ביסודי היה חוג ניסיון, אהבתי, והמאמן הראשון שלי ניסים פלאח (היום מאמן הקבוצה הבוגרת), ראה את הפוטנציאל ולא ויתר עליי. נדנד לי שאבוא. כשסיימתי יסודי עברתי לקציר, שזה אומר לנסוע כל בוקר לצד השני של העיר, לקריית רבין".
עד כמה הזהות הישראלית־ניגרית שלך שיחקה תפקיד בילדות?
"בשום שלב. אנשים אמנם רואים את צבע העור שלי ומסתקרנים, שואלים, זה טבעי, אבל בשום שלב לא חוויתי משהו פוגעני או גזעני. אני חצי ישראלי, חצי ניגרי, וזהו".
עד כמה היציאה של הישראלים לחו"ל קשורה לנסיגה של הענף בארץ?
"זה לא סוד שהמצב בארץ לא טוב. אתה רואה כישרונות גדולים פורשים כבר בגיל 27-26, שזה הזמן שהם אמורים להיות בשיאם. ואני לא מאשים אותם, הענף לא מתגמל, ואם אתה אמור לשלב עם זה עבודה, זה הופך לנטל, לתובעני מדי".
אתה עוקב אחרי התוצאות של מ.כ חולון?
"אני משתדל לראות משחקים, עדיין יש לי שם מלא חברים, ואני מקווה שהם יעשו עונה טובה לפחות כמו זאת שעברה (חצי גמר פלייאוף)".
עד כמה המושבה שלכם והנציגות בגרמניה יקדמו את הנבחרת?
"רובנו שחקנים מאוד צעירים, ויש גם את אדיר כהן (24) ועמית סטלמן (28) שהם מבוגרים יותר. אם להודות באמת, ברמת הנבחרות זה עדיין לא מספיק. בשנים הבאות נצטרך להשתפר, להשתפשף, כדי לעשות את קפיצת המדרגה ואני מאמין שאנחנו יכולים".
ברמה האישית, היכן נראה אותך בעוד שלוש או ארבע שנים?
"מקווה מאוד בטופ של ליגה גרמנית או צרפתית, בקבוצת ליגת אלופות, או אפילו קבוצה שזוכה בתארים".
