יש מילים ומשפטים שרק תושבי בת ים שנולדו, גדלו וחיו מרבית חייהם בעיר יבינו. אלה ביטויים שעוברים בין הדורות, אך הם חקוקים ברחובות העיר, ומי שיודע את פירושם – הוא בת ימי בלב ובנשמה. אז מה המשפט הכי בת ימי בעיניכם?
"העיגול"
יש בת ימים שאומרים: "נפגש בכיפור בעיגול" או "היו מכות בעיגול", אבל מה הכוונה?! העיגול הוא למעשה כיכר מרכזית במרכז טיילת בת ים, בין הרחובות יוספטל ובן גוריון (הטיילת). הכיכר אשר ממוקמת בשטח בנוי, ולא במרכז הכביש, זכתה לכינוי ה"עיגול" והפכה עם השנים למקום מפגש ובילוי, אליו נוהגים בני הנוער להגיע, וכמובן לעשות הרבה רעש. אין כמו העיגול.
קראו גם:
"נפגשים במצבה"
כאשר החבר'ה רוצים להיפגש ולהמשיך את הערב, הם קובעים להיפגש במצבה, שהיא למעשה אנדרטה דמוית שער "כיכר המגנים" בהצטלבות בין רחוב רוטשילד לשדרת העצמות, שהוקמה בשנת 1959. על השער כתוב: "נפלו בקרב בהגנת העם", “ציון לנפש גבורינו”, “תהילת נצח לבנינו”, “בת ים למגיניה במלחמת השחרור.
האנדרטה הוקמה ליד עמדה, שממנה פעלו מגיני בת ים, ובין קורות השער נמצא לוח ועליו חרותיהם שמות 31 הנופלים על הגנת העיר בימי מלחמת השחרור. בשנת 1959, העניק גדוד “אייל” לבת ים תותח שדה 75 מ”מ “קרופ” שהוצב סמוך לאנדרטה, והוא מהווה את אחד מסמלי העיר.
למי שלא מכיר זה אולי נשמע מוזר או תמוה, אבל "המצבה" היא אחד המקומות המרכזיים בעיר, ואם בת ימי מבקש "בוא נפגש במצבה" אל תגיעו בטעות לבית העלמין.
"הבניין העגול"
כל תושב בת ים מכיר את המבנה, שנמצא בכניסה לעיר על רחוב יוספטל מכיוון איילון ותחנת הרכבת. הבניין "העגול" ויש המכנים אותו מבנה "האוניה" או "הבלוק הארוך ביותר", ממוקם ברחוב יוספטל 120-108 ונמשך לאורך 130 מטר. לאחרונה קיבל המתחם אישור שימור, עת יוסב למבנה תעסוקה ומסחר, מעל כיכר עירונית. למה עגול? כי הצדדים שלו מעוגלים, ואף בת ימי אמיתי לעולם לא יכנה אותו בשם אחר.
"קיוסק הגמדים"
בשנת 1959 נפתח בבת ים "קיוסק הצומת" ברחובות כצנלסון ועוזיאל, שנוהל על ידי אסתר וחיים פטרפרוינד ז"ל, אשר היו נמוכי קומה. זה היה עידן שעוד לא הומצא בו הפוליטיקלי-קורקט, ועל כן תושבי העיר החלו לכנות את המקום כ-"קיוסק הגמדים". לקוחות ותיקים של המקום מספרים, כי הזוג הנמוך לא נתן למגבלה להפריע להם, והם היו משתמשים בשרפרף כדי להגיע למדף המכירה. הקיוסק הפך לסמל העיר בזכות האישיות יוצאת הדופן של השניים, והשירות הנהדר שקיבלו הלקוחות. לאחר פטירתם בשנת 2008, החלה איטה אתרוג - בתם, לנהל את המקום.
"חוף לדוגמה"
המיינסטרים של החופים. זהו אחד החופים הכי מרכזיים בעיר, וכאחד כזה - הוא מושך מבקרים רבים הנהנים מהחוף המוכרז לרחצה ומשירותי ההצלה במקום. "נכון, אין בחוף הזה משהו מיוחד, אבל הוא כמו בית בשבילנו ואנחנו רגילים אליו", אומר מתרחץ במקום, "מה שכן, הוא עדיין זקוק לשיפוץ רציני, במיוחד בגישה לחוף עצמו". אז השם שלו לדוגמה, כי פשוט לא נתנו לא עדיין שם. ודרך אגב, האקדמיה ללשון מבקשת לכתוב דוגמה עם ה' בסוף ולא א'.
"יוצאים לשופינג בבלפור"
רחוב בלפור בבת ים אולי לא השאנז אליזה או השדרה החמישית בניו יורק, אבל עדיין יש בו אינספור חנויות אותנטיות, מאפיות, פלאפליות, מתקני נעליים, בגדים וינטאז', ובעצם כל מה שבת ימי צריך. בשביל זה צריך לטוס לפריז?
"יושבים בחוף קלדרון"
איציק קלדרון, הבעלים של מסעדת קלדרון ובנו של המציל האגדי מחוף הסלע - רחמים ("רחו") קלדרון המנוח, גדל למעשה בחוף הסלע, והקים את המסעדה על החוף כבר לפני 66 שנים. מדי בוקר, מתכנס שם הפרלמנט המפורסם בעיר לסיעור מוחין ולהציע פתרונות לכל הבעיות הפוליטיות בעולם.
"גינת הניצחון"
נבהיר, המקום נקרא למעשה "גן הניצחון", אבל בת ימים מכנים את המקום כ-"גינת הניצחון". בעבר הרחוק, היו מוקרנים סרטים על מסך ענק לרווחת הציבור הרחב. שקית פופקורן בשקל או נקניקייה בלחמנייה היו הפינוקים הליליים של תושבי השכונה.
"מחליקים במגלשות"
בעבר הרחוק, חוף הסלע היה החוף הפופולרי ביותר בבת ים, ובאותה תקופה היו מוצבות בו גם מגלשות מים גדולות. תושבי בת ים עדיין זוכרים כיצד קיבלו צמידי גומי, בזמן שהמתינו להחליק במורד המגלשות המפורסמות. ואל תתבלבלו עם המגלשות הכחולות, זה מקום אחר ליד הים, והמגלשות שם כבר לא כחולות, רק השם נשאר.
"הפסאז'"
"אני נמצא בפסאז'", שם היו קובעים תושבי בת ים להיפגש לקניות. מדובר במסדרונות ובמעברים קטנים אשר נבנו סמוך ל"מצבה" ומשמשים עסקים שונים. גם כיום ניתן למצוא בפסאז' כמה עסקים שמזמן חלף זמנם מהעולם, כמו סנדלר, מחורר חגורות או מאפיות בוטיק קטנות או אתניות, שפונות לקהל לקוחות קבוע שלא מתפתה למאפיות המפוארות. ויש גם ריח טיפוסי מאוד, אבל אותו תצטרכו לדמיין.
"מוכר נפט עם פעמון"
עוד מקצוע שנעלם מן העולם הוא מוכר נפט, שהיה כה נצרך כדי לחמם את הבית או לבשל על הכיריים. משולם (שהחתום מעלה לא מצא את שם משפחתו) היה עובר בין שכונות בת ים, מצלצל בפעמון כדי שידעו שהגיע, בדיוק כמו אלטע זאכן. מי שהיה יורד לרכוש ממשולם נפט, היה נהנה מטקס שבו היה לוקח משפך מתכת, מוזג לתוך הפח נפט מהמכלית שלו, ואז ריח עז וקשה לעיכול היה מתפשט וטיפות אחדות צונחות ארצה. הריח החריף הפך לזיכרון של תושבי בת ים הוותיקים.
"שקשוקה אצל רוזה"
אחרי שעות של רחצה בים וקפיצה בין הגלים, כל בת ימי היה נוהג לעצור בפיתה של רוזה – כלומר, פיתה ובתוכה שקשוקה, חומוס ומלפפון חמוץ, שהיה ניתן לקנות בבית הספר ש"י עגנון.
"אח-לקרח", או יותר נכון "היכל הקרח"
לפני כ-20 שנה לערך היה צמוד לקאנטרי בת ים מרכז להחלקת קרח (כפי שיש היום בחולון). המקום פשט את הרגל, הוזנח ובסוף נהרס. בשנת 2007, חברה פרטית זכתה במכרז לשקם את המקום, אולם לא הצליחה לזכות לאישורים המיוחלים. החברה ניסתה לקדם את הנושא שוב בשנת 2015, ואז גילתה כמו לכתוב על הקרח, שהמקום הפך לחניון עירוני לבאי הקאנטרי ואצטדיון בת ים.
אי אפשר כמובן לסיים בלי להזכיר עוד כמה ביטויים בת ימיים חשובים כמו: "משכירים חסקה", "בא לי גידיאלה", וכמובן שני המשפטים הכי מפורסמים בלקסיקון הבת ימי: "אתה בא לקפוץ מאחורי הסלע?" (האמיץ) ו"אני בת ימי, אז מה?" (המתריס). יש לכם עוד? ספרו לנו בתגובות.
