מייאוש לתקווה: סיפורה של בלה מסיקה מעורר השתאות. היא איבדה את אימה בגיל צעיר, אחיה הבכור נפטר, היא סובלת ממחלה כרונית שבעטיה סיכנה חיים כדי להביא לעולם בתרומת זרע תאומים, רם ורחל, שביולי הקרוב ימלאו להם 21 אותם גידלה במסירות ואהבה אין קץ כאם יחידנית, ובמשך כעשור היא השתרכה אחר בנה רם, מתמודד נפש, במחלקות סגורות בבתי חולים לחולי נפש: "נגמרו לי שקי הדמעות, אבל לא ויתרתי, לעולם אמא לא מוותרת".
מסע ארוך
כיום, כשבנה רם חזר לתפקוד מלא, חי בבית ומתכנן את חייו העתידיים, יוצאת מסיקה (60) בסדרת הרצאות מרתקות ברחבי הארץ לבני נוער והורים המתובלות בהרבה הומור וגם דמעות: מדובר בסיפורם הסוחף של אם ובנה על ההתמודדות עם דיכאון וניסיונות אובדניים לחיים מלאי משמעות, אמא לביאה שלא ויתרה לרגע אחד, ויחד עם בנה הצליחו לחזור לתפקוד וחיים מלאים: "מטרת ההרצאות היא ללמד את בני הנוער לבוא ולבקש עזרה מההורים, לדבר על הפיל בחדר ולהעלות את המודעות למוגבלות נפשית".
חייה של מסיקה, גמלאית משרד הבטחון, העוסקת ביבוא ושיווקי חקלאי, מעולם לא היו קלים. היא אובחנה בגיל צעיר עם "קליטיס" מחלה דלקתית כרונית במעי, התגייסה לצה"ל ונשארה במשרד הבטחון. כשהייתה בגיל 30 נפטרה אמה האהובה מסרטן השד: "זה היה השבר הכי גדול שלי, אירוע מכונן שממנו והלאה כבר לא הייתי אותה אחת. המוות שלה פירק את כל המשפחה לרסיסים מחמת הכאב, לא רציתי לשקוע בתהומות, והחלטתי שאני מביאה ילדים בתרומת זרע. אולי בתת מודע רציתי משהו שלא ייקבע את האובדן ואת החלל שאמא שלי הותירה. לא יודעת. אבל הייתי נחושה".
בשנת 2002 היא נכנסה להריון מתרומת זרע, שני תאומים היו בבטנה, אבל הרופא שלה לא אהב את זה: "ידעתי שאני סובלת ממחלה מאוד בעייתית, בגלל זה עד אז לא חשבתי על ילדים בכלל, הרופא אמר לי 'את לא תשרדי' את ההריון, תפילי. אמרתי לו אני על הילדים שלאי לא מוותרת גם במחיר שאני לא אחיה".
רם ורחל נולדו פגים, וחייה של בלה השתנו לבלי הכר. היא עשתה הכול עבורם, גידלה אותם לבד במסירות ואהבה אין קץ. "עשר שנים של חוויית אמהות נדירה, אוהבת ומחבקת", היא מחייכת. זה נגמר כשהם הגיעו לגיל 10, יותר נכון כשבנה רם הגיע לגיל זה.
הנורות האדומות
"זה התחיל קצת לפני, כשרם היה בתחילת כיתה ה', הוא התחיל לפתח חרדות נטישה מאוד גדולות. זה לעשות טלפונים נון סטופ אליי, 'אמא, איפה את?' הבנתי שזה חריג גם לגילו. נערכו שיחות, טיפלתי עד כמה שידי הייתה משגת, טיפולים משלימים במרפאות חוץ, ניסיתי הכול. שנה וחצי התמודדנו יחד, בסיוע טיפולים תומכים, לנסות ולהתמודד עעם הבעיה שהתחילה להחריף משבוע לשבוע. כעבור שנה וחצי הגיע השלב שבו הבנתי שאם לא אנקוט בצעד דרסטי, אני אאבד את הבן".
מה קרה?
"הוא ניסה להתאבד, הוא לקח את הכדורים שלי, כדורים שאני צורכת בשל המחלות הכרוניות שאני מתמודד איתם, הסתגר, נעל את החדר ובלע אותם. מנסה לחתוך לעצמו את הוורידים, כל מיני דברים שאמא לא יכולה לשאת אותם כשהיא רואה שבנה סובל כך. ניסיתי כל הזמן לשמור אותו קרוב לליבי, קרוב אליי לחמימות של הבית, אבל למרות השברון לב שידעתי שזה יביא, הבנתי שאני חייבת להיפרד ממנו לתקופה למען שמירה על בריאותו וחייו.
"אוף כמה קשה זה היה, אני לא מאחלת לאף אדם בעולם את החוויה של הלילה בו נסעתי כדי לאשפז אותו בפעם הראשונה בשלוותה. זה היה לילה גשום, השמים בכו יחד איתי, נסענו ברכב אל הלא נודע. חרדה עטפה אותי אך הפעם הייתי נחושה. הגיעה השעה לקחת את רם שלי לאשפוז, אבל איך שולחים ילד בן 11 לאשפוז?".
את הלילות היא עברה בשלוותה, צמודה לבנה, מגוננת גם בעד הדלתות האטומות של המחלקות הסגורות: "אלו היו שנים קשות ונוראות. מה לא חוויתי באותם ימים. הייתה פעם אחת שממש התמוטטתי. זה היה כשרם ניסה לברוח, והחליטו במרפאה לשם הגנתו לאשפז אותו במחלקה הסגורה. הוא התפרע, וזו פרוצדורה מאוד ידועה, שהצוות אמור להשתלט עליה ולכפות אותו. זה היה מול העיניים שלי, ראיתי איך הם משתלטים עליו ואני זועקת 'רק אל תקשרו לי אותו, אני מתחננת בלי קשירה'. אלוהים אדירים מה שעברתי באותן דקות".
"רכבת הרים"
כשרם מאושפז לסירוגין בבתי חולים לחולי נפש, קשים יותר וקשים פחות, היא היתה איתו. "היו מקרים שנסעתי כל יום 40 קילומטר כדי להיות איתו בבתי חולים מרוחקים. לא עזבתי אותו אפילו יום אחד", אחר כך הוא עבר לשלוותה למעון פוסט שיקומי ובגיל 18 לאחר תהליך ארוך מאוד, הוא שוחרר לביתו. "עברתי במהלך השנים רכבת הרים של עליות ומורדות שאף אדריכל לא היה מסוגל לתכנן בדעתו. לקח הרבה זמן עד שהרכבת הזו התנהלה לה בפסים הראויים, זמן שגבה ממני התמודדויות לא פשוטות, שברובן צלחתי גם עם הומור, כי אחרת לא הייתי שורדת. הרבה מההומור הזה אני מביאה בהרצאות".
רם השתקם באופן מעורר פלאות, הוציא רישיון לרכב לראשונה בחייו, נהיה עצמאי ומתפקד רגיל: "מ-12 כדורים פסיכיאטרים ביום, הוא כבר שנתיים בלי כדור אחד. הוא הגיע לדברים שבחיים לא הייתי מאמינה שהוא מסוגל להם. הוא נוסע לחו"ל לבד, נהנה, עצמאי ומאושר".
רם מתכנן את חייו העתידיים ומתלווה לפעמים לאימו להרצאותיה, חשוב לו, כמו גם לה, לעורר מודעות ובעיקר לא להתבייש: "יש הרבה סטיגמות לא יפות על מתמודדי נפש, אסור להתבייש, אני מנסה לבוא ולהוקיע את זה מהשורש. 'בואו חברים זה לא זה, אפשר לצאת מזה, לחיות עם זה'. לצערי הרב יש כאלו שמתביישים, ואחר כך ההורים שלהם צריכים לפקוד את קברם, חס וחלילה.
קראו גם:
"אספר לך אנקדוטה. באחד מימי האשפוז, הגיע אליי הפסיכיאטר של רם וראה את הדכדוך העמוק שלי. הוא אמר לי למה שלא תטפלי קצת בעצמך. ההתמודדות שלך לא פשוטה, לכי לרופאת המשפחה וקחי כדורי הרגעה. האמת, הייתי זקוקה לזה. חוויתי שנים לא פשוטות. ניגשתי לרופאת המשפחה שלי, אני לא רוצה לחשוף יותר מדיי פרטים, אישה יפהפיה, בעלה רופא, הוריה גם רופאים. משפחה למופת. אמרתי לה שאני צריכה עזרה, היא התחילה לפתע לצעוק עליי ולהעליב אותי, מה אני פסיכאטרית, תתמודדי לבד. הייתי בהלם. מאוד נפגעתי. שבוע לאחר מכן, היא התאבדה. הסתבר שהיא הייתה גם בדיכאון אבל התביישה לספר ואת כל הכאב הפנימי שלה היא הוציאה עליי.
"אז כן אני רוצה להעלות את המודעות הזו שאין מה להתבייש. לא לטאטא מתחת לשטיח, להיות עירניים. אם אנחנו מזהים מצוקה אצל הילד, לטפל בה מייד, כי לפעמים המערכת לא מזהה את הילדים השקופים שלנו, וזה יכול להגיע למקומות ממש לא טובים.
"וכמובן, וזה מסר מאוד חזק שאני מעבירה באמצעות ההרצאות שלי דרך עמותת 'תיקון עולם' להורים שחווים הפרעות נפשיות של ילדיהם, אל תוותרו לעולם. שימו לעצמכם מטרה, מה שלא יהיה אל תוותרו, ביחד, מכל תהום נתרומם יחד ונצעד לעבר האור והתקווה".
