זמן קצר לאחר סיום סגר הקורונה האחרון, התחילו במגמת התיאטרון של תיכון שז"ר להיערך למופע הגמר שכלל שתי הצגות ‑ "אפס ביחסי אנוש", ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". אחרי שלושה שבועות אינטנסיביים ורגע לפני שהחלו האזעקות, המופעים עלו לבמה ולתלמידים היתה הזדמנות להציג את הכישרון בו השקיעו שנים רבות.
3 צפייה בגלריה
אזולאי וגיבסון־בראל עם תלמידי המגמה, השבוע
אזולאי וגיבסון־בראל עם תלמידי המגמה, השבוע
אזולאי וגיבסון־בראל עם תלמידי המגמה, השבוע
(צילום: קובי קואנקס)
קראו גם:
"לא משנה אם זו כיתת סטודנטים, הצגה בבימה או סדנה, תמיד יש שם מישהו ממשפחת שז"ר", מעיד במאי התיאטרון המוערך כפיר אזולאי, בעצמו בוגר המגמה, שבימים אלה חוגגת 40 שנות פעילות.

ההצגה חייבת להימשך

"תמיד אהבתי להיות במרכז העניינים", מספר תלמיד כיתה י"א, תמיר הדר. "מגיל צעיר הייתי 'הכוכב הראשי' במשפחה וידעתי שאם יש לי הזדמנות לחוות משהו משמעותי יותר ממתמטיקה ואנגלית, אז למה לא?".
לדבריו, אחרי כמעט שנה שבה לא ביקרו בבית הספר ושבה כל עולם התרבות היה מושבת, החזרות לקראת המופע היו מדהימות. "מהבוקר עד חצות, כך שממש חיפינו על הימים שהחסרנו. במקום כזה אתה לומד הרבה דברים לחיים, איך לעמוד מול אנשים, להעביר מסר בצורות שונות, ובכלל ‑ כישורים לחיים. זו תחושת גאווה להיות שייך למקום כזה, במיוחד כי יש לנו צוות מדהים שמגיע מהתיאטרון המקצועי בארץ והמון בוגרים שהגיעו רחוק".
3 צפייה בגלריה
מתוך ההפקה "אפס ביחסי אנוש"
מתוך ההפקה "אפס ביחסי אנוש"
מתוך ההפקה "אפס ביחסי אנוש"
(צילום: פרטי)
גם לנועה קסטרו (18) מכיתה י"ב היה ברור שמגמת התיאטרון בשז"ר היא המקום שלה. "מכיתה ז' אני במגמת תיאטרון והיחידה ששרדה עד עכשיו. תמיד הייתי מכוונת מטרה להגיע לכאן. אני ביימתי את אפס ביחסי אנוש, ואין ספק שזה העלה בי המון שאלות. ההצגה עוסקת במקום של נשים בצבא, ואני מתגייסת שבועיים אחרי סיום הלימודים, בתקווה להיות מש"קית ת"ש. זה גרם לי לחשוב כמה שווה לי להשקיע ולהגיע לתפקיד משמעותי במערכת שהרבה פעמים מתנהגת באופן פוגעני לנשים. זה סוג של תהליך שחוויתי בעבודה על המחזה ומסוג הדברים שצפים בך בעבודה בתיאטרון".

"לפני שידעו מה זה תרבות בארץ"

לא במקרה תלמידי המגמה מוצאים את עצמם עוסקים ברבדים העמוקים של התיאטרון. במגמה מלמדים שני בוגרי בית הספר, שניהם אנשי תיאטרון בולטים ועסוקים: כפיר אזולאי (45) במאי בתיאטרון באר שבע, בית לסין, הקאמרי והבימה, מורה למשחק ובימוי בבתי ספר למשחק בסמינר הקיבוצים וב"גודמן" בבאר שבע, ואבי גיבסון־בראל (45) במאי מוערך, מורה לתיאטרון בגודמן, שמנהל אמנותית את קבוצת התיאטרון "סמרטוט", שחקן בקבוצת התיאטרון "אורתו־דה" ומייסד טקס יום השואה האלטרנטיבי.
3 צפייה בגלריה
מתוך "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"
מתוך "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"
מתוך "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"
(צילום: פרטי)
"כנער זאת היתה חוויה מאוד מיוחדת ללמוד כאן", נזכר אזולאי. "היינו הולכים להצגות בכל שבוע בבימה, בקאמרי ובגשר. אלה היו חוויות חזקות ומשמעותיות. אני זוכר שגם נחשפנו לדברים שפחות הכירו בארץ, לדוגמה מופעי סטנדאפ והופעות מחו"ל. זאת מגמה מרתקת ובוודאי שלא סתם לימוד רגיל של תלמיד תיכון. זה הותיר בי חותם עמוק, כי לימים למדתי בימוי באוניברסיטת תל אביב. בזמנו היינו לומדים בחדר תיאטרון קטן. היום יש לתלמידי שז"ר מיני־תיאטרון עם תאורה, מושבים ומערכת השמעה. זה סטנדרט הרבה יותר גבוה. יש תופעה מדהימה שכיתת התיאטרון תמיד מתגבשת, כי העבודה מאוד אינטנסיבית והכל נעשה יחד. התלמידים מרימים הפקה מאפס וחייבים לשתף פעולה, זה יוצר חיבור".
נשמע שאתה רואה את עצמך בתלמידים החדשים.
"נתחיל בזה שאני רואה תלמידים כל הזמן. כמעט בכל מקום שאני עוסק בתיאטרון יש נציג משז"ר, אם זה בכיתות של סטודנטים, בעבודה בתיאטראות בארץ או בכל סדנה, תמיד אפגוש מישהו מכאן, וזה סוג של אחווה מדהימה. אני גם מעסיק בתיאטרון בוגרים כמו תומר מחלוף, הילה שליו וספיר אזולאי, כי בוגרים רבים של המגמה השתלבו בתעשייה".

המורה שהצילה את החיים

גם גיבסון־בראל מספר על המפגש התדיר עם בוגרי המגמה, ומבחינתו הוא מעולם לא עזב את שז"ר.
"המורה המיתולוגית שהקימה את המגמה, זהבה מזור, זיהתה בי את הקשר לעולם התיאטרון בגיל צעיר, וכבר כתלמיד תיכון שלחה אותי ללמד תלמידים משכבות נמוכות יותר, כך שתמיד לימדתי כאן ומעולם לא עזבתי. באופן אישי אני מרגיש שהיא הצילה את חיי, כי לגלות בגיל צעיר משמעות, ייעוד וזהות כאדם יוצר שיכול להשפיע על המקום בו הוא חי, זה סוג של הצלה. בגיל מאוד צעיר ידעתי שאני רוצה לעסוק בתיאטרון ולפעול בתחום הזה מתוך תחושה פנימית שאני מבין את משמעות היצירה שלי".
זה מסר שאתה מצליח להעביר גם לתלמידים הצעירים שלך?
"כבר לא כל כך צעירים. אלה בני אדם בהתהוות עם לב גדול ורחב ויש להם עצב ורגשות וזה בא לידי ביטוי במגמה. יש משהו מעניין בעבודה עם בני נוער שבוחרים ללמוד תיאטרון ועוברים דרך יחד, קודם כל המשפחתיות שנוצרת במגמה, אבל גם האותנטיות האמנותית, כי הם עדיין לא התקלקלו והם עדיין סקרנים ושואלים שאלות על המקום בו הם חיים. זה גם יוצר אמון מאוד גדול בין המורים לתלמידים. בפועל, סטטיסטית המון בוגרים שלנו הם בכלל עורכי דין, אבל אני מניח שגם בתחום הזה הם צריכים כישורים של ביטחון ועמידה מול קהל, כך שכמגמה מאוד ותיקה היא מוכיחה את עצמה ככלי עזר לחיים".