השבת של שמחת תורה הייתה אמורה להיות השבת האחרונה של סמ"ר שיראל חיים פור, סמלת מבצעים בבסיס בנחל עוז, לפני השחרור הגדול מצה"ל. היא סיימה משמרת בין שישי לשבת בשלוש לפנות בוקר ונשארה בבסיס, וכשמתקפת המחבלים החלה, היא רצה בפיג'מה וכפכפים לחמ"ל להיות עם חבריה ולנהל את כל האירוע.
במשך כמעט שעה היא וחיילים נוספים בחמ"ל ניהלו קרב מול המחבלים שהגיעו עד למקום שהיה אמור להיות הכי מוגן ובטוח. היא עוד הצליחה להציל חלק מחבריה שברחו מהחלון, אך נלכדה באש שהציתו המחבלים. 20 יום אחרי נמצאו שרידי גופתה בחמ"ל השרוף.
בביתה בראשון לציון נותרו שבורים ומרוסקים הוריה אלי וצמרת ושלושת אחריה הגדולים, נתנאל (29), ברק (27) וליאור (25), שלא מצליחים להתאושש מאז האסון שבו נרצחה בת הזקונים והאחות שהגיעה אחרי שלושה בנים, ובעיקר לא יודעים מנוח בהיעדר תשובות לשאלות הקשות.
קראו גם:
"שיראל הייתה בחורה מדהימה עם אור ושמחה", מספר אחיה ברק, "כל מה שעניין אותה זה לעזור לאחרים. היא העניקה המון נחת להורים שלי, הייתה חברת אמת לחבריה וגדלה על ערכים. כל דבר שהיא עשתה היא ביצעה על הצד הטוב ביותר. היא תמיד חלמה על שירות משמעותי, הרחיבה לימודי ערבית כדי להתקבל למודיעין וכשזה לא הצליח והציעו לה להיות סמב"צית.
"היא קודם כל למדה על התפקיד ורק כשהבינה את החשיבות שלו היא הלכה על זה וכמובן סיימה את ההכשרה בהצטיינות. המפקדת שלה אמרה שמהרגע הראשון יעדו אותה לנחל עוז כי לשם שולחים רק את מי שיודעים שמסוגל לתפעל מערכת כל כך מורכבת. באמת היה לה שירות משמעותי, היא תמיד חזרה עם חוויות, לא ממקום של פחד, אלא מהבנה כמה חשוב התפקיד שלה. היא כיוונה את כל הלוחמים בשטח והבינה שזו גזרה חמה וחשובה, שהם הקו הראשון. מעולם לא דאגנו לה, להיפך, כמי שהיה חייל ידעתי שבמוצב היא הכי מוגנת, יותר דאגתי מהנסיעות".
השבת השחורה. "קיווינו שהיא חטופה"
ההבנה שמוצב נחל עוז מוקף לוחמים וממוגן חיזקה את בני המשפחה באותה שבת נוראית. "ברגע שהתחילו האזעקות אני ואחי הגענו עם הנשים להיות עם ההורים ואחי הקטן, אבל לא נכנסנו לסרטונים והשתדלנו לא להקשיב לשמועות.
ההודעה האחרונה משיראל הגיעה בשעה 10:53 היא הייתה רגועה, כתבה שהיא בסדר ומוגנת, שהם מוקפים בלוחמים אז לא צריך לדאוג לה ושהיא אוהבת אותנו. שיראל הייתה במשמרת לילה, לכן כשהתחילו האזעקות היא רצה למיגונית, כשהגיע גשש והיא הבינה את המצב היא התעקשה לרוץ איתו לחמ"ל עם פיג'מה וכפכפים ותחת הפגזות. שם היא הרגיעה את כולם, היא אמרה לבנות לא להתקשר בהיסטריה להורים כדי שהם לא יבואו לשם.
"ילדה בת 20 חשבה שבעה צעדים קדימה והבינה לבד שאם ההורים יגיעו עצמאית הם לא ישרדו את הנסיעה כי בחוץ הכל מחבלים, אז מוטב לא להוציא אותם. כששיראל לא יצרה קשר במהלך היום הבנו את זה, בחמ"ל אין קליטה וכשהיא במשמרת היא לא יוצרת קשר גם 12 שעות, בטח לא במצב כזה. אבל הערכנו שעד הבוקר היא תתקשר. כל המשפחה נשארה יחד, לבושים בבגדים בסלון, לילה שלם ללא שינה, מחכים לטלפון ממנה".
בבוקר יצרו בני המשפחה קשר עם חיילים שנמלטו וחיברו חלק מחלקי הפאזל. בשלב זה שיראל עדיין מוגדרת כנעדרת. "באופן אבסורד קיווינו שהיא חטופה, כי ככה היא לפחות בחיים. חיילים סיפרו ששיראל כל הזמן כיוונה כוחות, היא שלחה אותם לאזור המסיבה, לקיבוצים מסביב לכל מקום בו זיהו מחבלים".
היא לא הזעיקה אותם לחלץ אותה?
"לא. כי היא הבינה שזה התפקיד שלה, להציל אזרחים, והיא עשתה את זה עד הרגע האחרון. שיראל וגם אנחנו האמנו שהמוצב הוא המקום הכי מוגן שיש, אף אחד לא חשב שזה יקרה. כשהמחבלים הצליחו לפרוץ לחמ"ל ולהשליך רימונים החיילים נמלטו מהחלון. סיפרו שעד הרגע הזה הם עוד ראו את שיראל, היו חיילים שקפאו מפחד והיא עודדה אותם להמשיך לטפס ולברוח. מהנקודה הזאת זה רק ניחוש שלי, אבל ניחוש מושכל, היא כנראה עזרה לכמה חיילים לברוח מהחלון וכשהגיע תורה כבר לא היו לה כוחות לטפס לחלון, מצאו אותה בחמ"ל אחרי 20 יום".
התמיכה מאיראן. "קיבלנו הודעות בפרסית"
מאז שקברו אותה משפחת חיים פור מנסה להתאושש, כשבאופן מפתיע הם מקבלים חיזוק דווקא מתושבי המדינה שנחשבת לאחת מהאיומים הגדולים ביותר על מדינת ישראל, תושבי אירן. סבא של שיראל שעלה מאיראן בצעירותו הספיד את נכדתו בלוויה ונשא קינה בפרסית, הסרטון הופץ בכלי תקשורת בינלאומיים ותושבים רבים מאירן יצרו קשר עם המשפחה וביקשו להביע את תנחומיהם, כאשר רבים מהם יוצרים חיבור בין שיראל הלוחמת שנאבקה להצלחת אזרחים וחיילים לבין מאסה אמיני, אזרחית אירנית שנרצחה בכלא לאחר שנכלאה עקב אי חבישת חיג'אב ומותה הוביל למחאה עקובה מדם על זכויות אדם באירן.
"בהתחלה הופתענו, חלקם כתבו לנו בפרסית אבל כשהם הבינו שאנחנו לא דוברי השפה הם כתבו באנגלית. קיבלנו המון חיזוקים ותמיכה. העם איראני לא תומך בשלטון שלו, להיפך, הם מבינים שישראל היא המדינה היחידה באזור שתומכת במאבק שלהם לזכויות אדם, ודווקא מדינות ערב שנחשבות 'חברות' של איראן מתנגדות למאבק של התושבים על זכויותיהם".
גם האמן האיראני הומן חלילי יצר קשר עם המשפחה לאחר שבמסגרת עבודתו על נשים לוחמות הכין ציור של שיראל שמורכב מתמונות של קורבנות ה-7 באוקטובר ולצידה ציור של מאסה אמיני שמורכב מתמונות של אזרחים שנרצחו במהלך המחאות באיראן.
"אני מניח שאם שיראל הייתה רואה את זה היא הייתה בהלם, היא הייתה בחורה מאוד צנועה, זה מרגש, הוא תלה את זה גם בארץ וגם בארצות הברית ואמנים נוספים יצרו גרפיטי שלה. שיראל תמיד התעניינה בכל מדינות ערב גם באירן, היא חלמה לטייל במקומות שמותר ורצתה ללמוד את הסכסוך יהודי פלסטיני".
החיים אחרי. "זה ממש כאב פיזי"
מאז הטרגדיה החיים במשפחה השתנו לגמרי. "אלו חיים אחרים, לא אותם חיים ואפילו לא קרובים. זה אומר להיות עצובים כל היום, אף פעם לא לשמוח ב-100 אחוז. ההורים שלי מרוסקים, האחים שלי מרוסקים, הנשים שלנו כואבות כל כך. כל הבית סביב צער אבל גם סביב ניסיון להתגבר, זה קלישאתי אבל זה מה ששיראל היתה רוצה אז אנחנו מנסים.
פסח היה חג שכולנו אהבנו והשנה היה לנו חג נוראי, בשבוע שעבר חגגנו את יום ההולדת ה-21 של שיראל, למרות שהיא לנצח תישאר בת 20. כמו כל שנה, אמא הזמינה את כל החברים שלה, קישטה יפה את החצר, גם הזמנו זמר שאהבה, נועם ביטון.
איך אתם נערכים ליום הזיכרון?
"יש לי המון מחשבות על יום הזיכרון, בכל שנה יום הזיכרון תמיד נגע בי, אבל כמו כולם אחר כך הגיע יום העצמאות וחגגנו. השנה זה אחרת, אני מפחד מיום הזיכרון, אני לא רוצה שהוא יגיע כי אני מפחד לראות את ההורים שלי ואת האחים שלי במצב הזה.
"אי אפשר להתמודד עם כזה אובדן, היא חסרה בנוף, בהרכב ובלב, שום דבר לא שלם ולא יהיה שלם בלעדיה. אומרים 'כואב הלב', אבל זה ממש כאב פיזי, הנשימות אחרות, שום דבר לא כמו שצריך להיות. אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר עם ההורים, גם החברים והחיילים ששירתו עם שיראל באים הרבה לבקר אותם ולחזק".
השאלות הקשות - "איפה היו במשך שעות?
בשלב זה כבר ידוע כי קיימות הקלטות של החיילות מהשעות האחרונות בחמ"ל בנחל עוז, אך הן עדיין אסורות להשמעה ובינתיים משפחת חיים פור מחפשת תשובות.
"האירוע התחיל ב-6 בבוקר, עד 12 בצהרים החיילים עוד היו במוצב, אבל הכוחות שלנו ניקו את המוצב רק לקראת 16:00. איך בכלל קרה דבר כזה? היו להם שעות להגיע לשם, שעות בהן המחבלים עשו מה שרצו. הביקורת היא לא כלפי לוחמים שעשו הכל, אלא כלפי הדרג הגבוה שהגיע למצב הזה ורמת הכוננות הנמוכה באותה שבת. כבר פנינו לכל גורם, אנחנו, המשפחה של הסמב"צית השנייה, משפחות התצפיתניות, הפכנו כבר למשפחה אחת גדולה וכואבת, אבל אין תשובות. ואנחנו רוצים אותן. הייתה לי אחות 20 שנה, זה לא משהו שנגמר ברגע, מישהו צריך לתת את הדין על זה. כששומעים שזה התפטר וזה מתכנן להתפטר, זה לא מספיק מבחינתנו".
בימים בהם המדינה סוערת סביב עסקת השבויים, נראה כי גם הם מבינים שמדובר בהחלטה בלתי אפשרית "אני משתדל לא להתעסק בזה אבל זה נורא. הרי ישחררו מחבלים שקשורים באופן ישיר או עקיף למה שקרה לנו, אלו חיות אדם, מחר הם ייקחו חיים של אנשים אחרים, בדיוק כמו שקרה בעסקת שליט (במסגרתה שוחרר יחיא סינוואר), אבל מנגד, אם אחותי הייתה בעזה, לא הייתי מאפשר להגיד מילה אחת נגד העסקה. זה מצב בלתי אפשרי".
