בשבוע שעבר הסתיים גיוס המונים שערכה יעל דור מחולון כדי להוציא לאור את הספר על חייה ‑ "סיפור שמתחיל במנזר".
הסכום אמנם לא גויס, אך דור לא מתייאשת, וכששומעים את סיפור חייה, ברור לגמרי מדוע עניין פעוט כמו כמה עשרות אלפי שקלים לא יעצור אותה: ילדות באווירה אלימה, חטיפה למנזר, הרחקה מהמשפחה, משברים אישיים - אתגר אחרי אתגר דור צולחת את החיים ואף מצליחה להעניק מעצמה לאחרים. "אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני מסוגלת להתמודד עם כל דבר", היא אומרת.
הגירושים
דור, (60), גרושה, אם לארבעה וסבתא לארבעה, עובדת כמטפלת תינוקות מוסמכת, יועצת שינה, דולה ללידה ויועצת להורות ראשונית. היא נולדה בכפר סבא למרות שמשפחתה התגוררה בתל אביב, כי כבר ביום הראשון לחייה אביה החל להטביע בה את חותמו.
"אבא התעקש שאמא תלד שם, שלח אותה במונית ונעלם, למרות שהיו לה הריון ולידה קשים מאוד. אפשר לומר שמאז ומתמיד אבי לא דבק במשפט 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.
"הייתי ילדה לא מתוכננת. אחותי הגדולה נולדה שנה וחצי לפניי ואני הייתי 'טעות', זה מסוג הדברים ששמעתי כילדה כשדיברו מאחורי דלת סגורה. אנשים לא מבינים כמה ילדים קולטים".
האווירה בבית לא הייתה קלה. "אבא נהג לשתות, לשחק קלפים ולהמר ואז לבוא הביתה, לריב ולצעוק".
"בשנת 1965, כשהייתי רק בת שלוש, עברנו לאילת כי אח של אמא רצה לסייע - לעזור לה איתנו ולמצוא לאבי עבודה. אבל זה לא הצליח ויום אחד אמא החליטה לנסוע חזרה למרכז, ולעדכן את סבתי שהיא מתגרשת. היא ביקשה מהדודים להוציא אותנו מהגן אבל אבא גילה".
קראו גם:
המנזר
כשאביה הבין כי נישואיו הסתיימו, הוא קיבל החלטה שלעד תשפיע על חיי בנותיו. "במקום הדודים, אבא הגיע לאסוף אותנו מהגן. זה היה חריג, הוא מעולם לא עשה זאת, אבל אף אחד לא הטיל ספק, משום שהוא אבא שלנו. נכנסנו לרכב ויצאנו לנסיעה ארוכה, במהלכה קיבלתי לראשונה בחיי שקית ממתקים מאבי. אני חושבת שזו הפעם היחידה שהוא העניק לי פינוק כזה.
"בדרך אבא יצר קשר עם בת משפחה, אישה שידועה כשנויה במחלוקת. הוא התייעץ איתה והיא המליצה לו להשאיר אותנו במנזר מסוים בו מטפלים בילדים ובמוגבלים. בדיעבד הבנו שכל הכוונה שלו הייתה לגרום לאמא כאב וסבל".
האחיות הגיעו למנזר סיינט וינסנט דה פול בממילא הישנה בירושלים. "לנזירות הוא סיפר שאמא זונה ושהוא צריך פתרון לבנות. הן קיבלו אותנו מאוד יפה, התנהגו אלינו טוב, אבל היו גם דברים לא קלים. ראשית, גילחו לנו את הראש. היה לי שיער מלא וארוך והן הורידו הכל. עד היום יש לי אישיו עם השיער שלי. מספיק שמורידים לי קצוות ואני מתעסקת בזה שבועות. גם קילחו אותנו בכוח, לוודא שאין לנו מחלות. אלה סצינות שחוזרות אליי עד היום כי הכל היה מבהיל.
"במנזר הייתה אווירה שקטה, בלי צעקות ומתח, בניגוד לבית. ישנים במיטות קטנות, קמים מוקדם להתפלל לצלב הגדול, טיולים בחצר וארוחות צנועות של פת לחם ומרק דלוח.
"הזיכרון הכי ממשי שלי הוא זיכרון של המתנה. חיכינו שיבואו לקחת אותנו. היה ברור לנו שמישהו מבני המשפחה שלנו מגיע כל רגע, אבל חלפו שלושה חודשים ואיש לא בא. אנחנו כבר הפכנו לחלק מהמקום, דיברנו צרפתית ואיש לא ידע מה קורה מחוץ למנזר".
המוסד החרדי
יעל ואחותה לא ידעו שבזמן הזה אמן מחפשת אותן, ולאחר שלא הצליחה לקבל סיוע מכוחות המשטרה, כיוון שהחוטף נחשב לאפוטרופוס, היא יצאה לחיפושים בעצמה. "בזמנו היה מקובל שאבות חוטפים ילדים למנזרים, אז היא חיפשה בכל המנזרים בחיפה. בשלב מסוים היא החליטה לנסות גם בירושלים, ואפילו הגיעה לאמא של אותה קרובת משפחה. האישה הייתה חברה טובה של סבתי ואמא חשבה שהיא תעזור לה. היא אמרה לה שהיא יודעת שבתה סייעה לאבא שלי, אבל לא מעבר".
מי שבסופו של דבר סייעה לאם היא דווקא שכנה של אותה אישה. היא כיוונה אותה למנזר והאם פתחה במבצע חילוץ. למרות ששערי המנזר היו סגורים והעובדים סירבו לסייע לה, היא התחבאה בפאתי מדרגות הכניסה, וכשספק הלחם הגיע להעביר ארגזי מזון היא נצמדה לעובדים והצליחה להשתחל פנימה.
תוך זמן קצר פעמוני המנזר התריעו על הפולשת, והיא נתפסה אך סירבה לעזוב לפני שתדבר עם אם המנזר. בשיחה בין השתיים הדברים התבהרו. האם הורשתה לראות את בנותיה, שישנו באותה שעה, ולאחר השיחה עזבה את המקום.
אחרי חודשים ארוכים היא איתרה אתכן, מדוע היא עזבה?
"היום זה נשמע לא סביר - איך אפשר פשוט לקחת ילדות מאמא שלהן? אבל אמא הבינה שבמקום כזה הזכות שלה כאמא לא רלוונטית. אם המנזר הנחתה אותה אילו אישורים להביא מהמשטרה ואחרי שבוע הרשו לנו להיפגש. לאמא היה קשה להגיע לשם בגלל המרחק והיא שיתפה חברה במצוקה שלה ומכר מהשכונה בשם דויד הציע לקחת אותה ברכב שלו. הוא היה בחור איכותי, אמיד ובעל כלי רכב, דבר שאז נחשב למאוד מכובד. אמא הסכימה ובמנזר סירבו לאפשר לנו לצאת, אז דויד השאיר את הרכב שלו כפיקדון. הם לקחו אותנו לטיול, קנו לנו ולילדי המנזר משחקים, ולבסוף החזירו אותנו. בסופו של דבר, אחרי היום שנחטפתי מעולם לא באמת שבתי לביתי.
"אחרי חודשים במנזר, 'אגודת ישראל' התערבה וסייעה לאמי להעביר אותנו לבית ילדים שלהם, מוסד חרדי. המעבר מסביבה נוצרית לחרדית לא שינה לי, אני עדיין הייתי בציפייה לשוב הביתה. אמא כל הזמן הייתה צריכה להוכיח את עצמה, להוכיח שיהיה לנו טוב איתה. למעשה כל ילדותי חייתי בציפייה, חיכיתי לאמא שתיקח אותנו הביתה ולא העזתי להתלונן, כי ראיתי את הכאב שלה והקושי שאנחנו לא בבית".
"אמא חרדתית"
"לימים אמא נישאה לדויד. איש מקסים, שקט ועדין שמאוד כיבד אותה. ראיתי בו אבא והאמנתי שגם הוא היה רוצה שנחזור הביתה לחיות איתם.
"בהמשך, כשבגרנו, העבירו אותנו לפנימייה, אבל בפועל מעולם לא אמרו לאמא שהיא יכולה לקחת אותנו בחזרה. רק בגיל 18 היינו חופשיות". את הזיכרונות הקשים דור הדחיקה. רק בגיל 13, כשהחלה לסבול מסיוטים בלתי פוסקים, היא התעמתה עם אמה.
"בלילות הייתי קמה בוכה מחלומות על נזירות. היו לי בראש דמיונות שלא הבנתי אם הם זיכרונות או חלומות. רק כשדרשתי מאמא לענות לי הכל נפתח. במשך יום שלם היא נשארה בבית ואני לא נסעתי לפנימייה ורק דיברנו. החשיפה הזאת עזרה לי להבין הרבה דברים. המסתורין נעלם אבל נשארה הרבה חרדה. כילדה תמיד הייתי מציגה חזות חייכנית ורגועה, אבל בפנים הייתי מבולבלת ומבוהלת. אחרי השיחה המשכתי לאבא. נהגתי לבקר אותו על פי הסדרי ראייה, למרות שכל הזמן הרגשתי בלב פחד ממנו. הוא טען שאמא אשמה בהכל וזה הכעיס אותי, כי בגללו מעולם לא היה לנו בית. אמנם היינו ילדות להורים גרושים, אבל יכולנו לגדול אחרת, עם חיבוק ואהבה של הורים.
"אחרי השיחה איתו הבנתי שלמעט מה שנדרש ממני על פי חוק, אין לי שום חיבור אליו. לימים נפגשנו לעתים רחוקות. הקשר מעולם לא היה אמיתי ובשנת 2006 הוא נפטר".
כיצד האירועים האלה השפיעו על חייך?
"נישאתי לגבר צרפתי כי תמיד חששתי להתחתן עם ישראלי. בראש שלי כל ישראלי היה יכול לעולל לי את מה שאבא שלי עשה. הייתי אמא חרדתית וחונקת. הילדים שלי ידעו לעמוד בשעה שקבענו כי אף פעם לא הרגשתי בטוחה. כל חיי התביישתי בסיפור המשפחתי שלי, התביישתי שלא חייתי בבית ושאבי עולל לנו את זה. בגלל זה כתבתי את הספר, עבורי זה היה תהליך משמעותי יותר מכל סדנה או טיפול פסיכולוגי, פשוט לפרוש את סיפור החיים שלי, של הוריי ומשפחתי ולהראות לאנשים כיצד ההחלטות שלהם משפיעות לנצח על ילדיהם. בגלל זה בחרתי בתחום העיסוק שלי, כי אני רוצה לסייע לילדים ולעזור להורים להבין כמה מערכות היחסים שלהם משפיעות על ילדיהם".
את חושבת כיצד חייך יכלו להיראות אם היית נשארת במנזר?
"בטח. זה נושא שמאוד מעסיק אותי. ביקרתי במנזר לפני כמה שנים ומיד כל הזיכרונות עלו, אבל עדיין היה קשה לי להעמיק בזה. רק אחרי שכתבתי את הספר והבנתי שאני רוצה להפיץ אותו, חזרתי לשם עם העורכת שלי, לימור סימון, ועם מיטל בר זוהר שסייעה לי במימון ההמונים. זכרתי כל פינה, מסדרון ומרפסת. גם הנזיר והנזירה שטיפלו בי פתאום קיבלו שמות. שמם היה מונסרת וג'ורג', ושניהם נפטרו אחרי גיל 90.
"בביקור פגשנו אישה בשם ג'מילה שהובאה לשם עשר שנים אחריי. היא סיפרה לי שהיא החליטה להישאר כל חייה במנזר ולא להקים משפחה ושאלה על הבחירות שלי. אמרתי לה שעבורי התיקון הכי משמעותי היה להקים משפחה ולגדל את ילדיי כפי שאני מאמינה. אבל המחשבה הזאת, שאני יכולתי להיות ג'מילה, תמשיך ללוות אותי תמיד".
