גם את חג החירות הקרוב ייאלצו בני משפחת מנגיסטו לחגוג ללא בן המשפחה אברה, השבוי בידי חמאס בעזה מזה שש שנים וחצי.
"שבתות וחגים הם הימים הקשים ביותר עבורנו", אומר אילן מנגיסטו, אחיו של אברה. "ולחג הפסח יש משמעות מיוחדת בעם היהודי. זהו חג של שחרור, חג של חירות, אבל לצערנו לא עבור יקירנו ואחינו אברה".
כעת מקווים בני המשפחה כי הבחירות הקרובות אולי יביאו לשינוי מיוחל וכי הממשלה הבאה שתקום תצא למהלכים שממשלות ישראל השונות, שקמו מאז חצה מנגיסטו את הגבול לעזה, לא השכילו לבצע.
"שוחחנו עם רוב ראשי המפלגות והמועמדים כדי שהנושא יקבל עדיפות ויעלה גם לסדר היום הפוליטי לאחר שתקום ממשלה חדשה", אומר אילן מנגיסטו.
הרבה אכזבות נחלו בני משפחתו של אברה מנגיסטו בשנה האחרונה, שנת הקורונה שבה נדד השיח הציבורי לעיסוק כמעט מוחלט במאבק במגפה. המאבק למען שחרורו של השבוי הישראלי בעזה כמעט ונמוג מהתודעה.
במאי אשתקד עוד היו בני המשפחה מעט אופטימים עם הדיווחים על עסקה המתרקמת עם חמאס בתיווך גרמני. מתווכים יצאו ובאו, רמיזות נשלחו ונראה היה כי השחרור המיוחל כבר בפתח, אבל השורה התחתונה נותרה זהה: ההבטחות התגלו כמילים ריקות ובאשקלון לא קיבלו אפילו אות חיים מהבן השבוי.
"עייפנו מלעקוב אחר הפרסומים על 'מגעים מתקדמים' לשחרור אברה", אומר האח אילן. "בעבר היינו מתרגשים מהודעות כאלה, ממתינים בקוצר רוח רק כדי לגלות ששוב לא קורה כלום. השינוי היחיד זה עוד דיווח של הממונה על הנעדרים, יונתן בלום. אין לאף אחד מושג מה ידיעות כאלה עושות למשפחה, בעיקר להורים".
"אין טלפון לפוטין"
רמת התסכול של בני המשפחה הולכת ומתעצמת בכל פעם כשעולות ידיעות העוסקות בעסקאות שמבצעת המדינה לשחרור אזרחים ישראלים ממדינות עוינות. כך היה בזמנו כשראש הממשלה הפעיל את מלוא כובד משקלו כדי להביא לשחרורה של נעמה יששכר מהכלא הרוסי ולאחרונה נרשם מקרה אחר שבו המדינה הפכה עולמות כדי להחזיר לישראל צעירה שחצתה את הגבול לסוריה (בעסקה בתיווך רוסי שעל חלק מפרטיה הוטל איפול).
"זה הרי מקרה קלאסי ומדהים בדמיון שלו למקרה של אברה", מתרעם רותם בן נון מקבוצת "החברים של אברה". "מקרה שהוא אחד לאחד: בחורה שאין לדעת את מצבה הנפשי וישראל עושה מאמצים עילאיים בשביל להחזיר אותה. ואילו כאן כמעט ולא נעשה כלום".
במטה המאבק אומרים עוד כי היו שמחים לראות פדויי שבי כמו יששכר וגלעד שליט נרתמים למען השבוי שגורלו לא נודע (ומזכירים בהקשר זה את התמיכה הרחבה שקיבלו ממשפחתו של הנווט רון ארד).
"שלא יובן לא נכון: זה מצוין שמשחררים ישראלים שמצויים במקומות עוינים, זו האחריות שלנו כמדינה", מוסיף בן נון. "מה שצורם זה הפער בין המהירות שבה שחררו את הצעירה שעברה לסוריה לבין הסחבת הלא נגמרת בנושא אברה. אני מניח שהמהירות נבעה בין היתר מלקחי המאבק למען אברה, וחבל שהוא עצמו לא זוכה לאלפית מהיעילות הזו".
"אין בעניין של אברה שום טלפן לפוטין", אומרת טלי עדן, פעילה במטה המאבק. "מדובר במישהי שבכלל לא רוצה להיות פה, אבל נאבקים עליה בכל הכוחות. במקרה של אברה פשוט התעלמו ממנו - גם כשהוא חצה את הגבול וגם בכל השנים שעברו מאז".
משחק אינטרסים
בן נון וחבריו סבורים כי הכוח הפוליטי של המגזר החרדי, ממנו הגיע הצעירה שהוחזרה לארץ, שיחק פה תפקיד מכריע ומצרים על כך שאותו מגזר מתעלם ממצבו של אברה. ובהקשר זה מבהיר בן נון כי לא מדובר במגזר היחיד שמתעלם:
"עשינו בזמנו הפגנת יום הולדת לאברה בבלפור, עשינו פעולות שטח ואנחנו עובדים ברשתות ובהרצאות, אבל קשה להגיד שיש היענות. כל השיח הציבורי עוסק בקורונה ומקסימום מתעסקים בכן ביבי או לא ביבי. זו תעודת עניות מוחלטת לממשלה, לתקשורת ולחברה. ומה שהכי מקומם זה שמדי פעם עולה זעקה ציבורית ומדברים על 'השבת הבנים'.
"איזה בנים? החללים, לצערנו הרב, אינם, אבל יש פה אזרח שעד שלא יוכח אחרת הוא חי. אנחנו אפילו לא יודעים מה עלה בגורלו. אם בחמאס יבינו שיש להם אינטרס הם יפעלו, אבל כל עוד אין מי שמתעניין בצד שלנו זה לא יקרה".
איזה אינטרס למשל?
"הייתי שמח לראות עסקה שבה ישראל מסייעת להעביר חיסונים לתושבי עזה תמורת אברה. בואו ננצל את הסיטואציה לסיוע הומניטרי. זה גם אינטרס שלנו להעלים את המגפה מהמרחב, ותוך כדי לקדם את הנושא של אברה. אבל זה לא על סדר היום, לא מעניין אף אחד.
"לפני שנה כל המדינה התגייסה למקרה של נעמה יששכר. בזמנו אלחנן טננבאום עשה עסקאות סמים בלבנון ונשבה בידי חזבאללה. שחררנו בשבילו מאות מחבלים בהם סמיר קונטאר. וכאן כלום?".
מה נשתנה? כלום
"לצערי אין שום דבר חדש", אומר האח אילן. "אנחנו בקשר רציף עם בלום ובשיחות איתו הוא אומר לנו שהם עושים מאמצים ולא ירפו עד שכל השבויים והנעדרים יחזרו, אבל כשאנו שואלים מה נעשה בפועל, מה התקדם, אין שום תשובה קונקרטית.
עד שזה לא יקרה בפועל ולא נראה את אברה חוזר לא ניתן כבר אמון בכל הדיווחים. המון פעמים ראינו ידיעות ופרסומים שרק הכניסו אותנו לדאגה ולאכזבות. להורים קשה מאוד. הבן, זה הדבר הכי יקר שיש, ולא לדעת מה עלה בגורלו ומה מצבו רק מוסיף לתחושת חוסר האונים".
גם התפשטות נגיף הקורונה והתחלואה בעזה הוסיפו לדאגה. "כששמענו על מקרים ראשונים של קורונה בעזה דאגנו לו מאוד. חששות למצבו ולחייו תמיד יש, ועכשיו נוסף לזה החשש מפני המגפה. האם מטפלים בו כמו צריך? האם הוא נמצא עם אנשים? האם הם שומרים על ההנחיות? אמא לא אומרת בגלוי, היא מנסה לשדר שהכל בסדר, אבל אין ספק שזה מדאיג אותה, במיוחד שמצב ההיגיינה והרפואה בעזה הוא לא כמו בישראל. ואם הוא חס ושלום יידבק, איך יטפלו בו? האם יש להם את כל האמצעים והציוד? זה לא נותן מנוחה".
אילן מספר כי למרות גילם המתקדם מתעקשים הוריו לקחת חלק בפגישות השונות למען קידום מאמצי השחרור של אברה: "הם בגיל שהם צריכים ליהנות עם הנכדים שלהם. במקום זה אני מטרטר אותם מפגישה לפגישה, ממחאה למחאה. אמא כבר לא מתפקדת כמו פעם למרות שהיא מנסה לשדר למשפחה שהכל רגיל. בכל פעם אנחנו אומרים 'אולי בליל הסדר הוא יהיה איתנו. אולי בחג הבא'. חגגנו לו כבר שישה ימי הולדת בלעדיו וכלום לא זז אבל אנחנו תמיד מצפים".
במטה הפעילות טוענים שאם היה לכם לובי של מגזר חזק כמו של הצעירה החרדית שהוחזרה מסוריה הכל היה אחרת.
"אני באמת שמח על החזרה של כל אדם שנופל בשבי. אין ספק שאם המדינה הייתה פועלת מיד בעניינו של אברה כמו שפעלה עכשיו המצב היה שונה. הם איבדו משאב חזק ויקר שזה הזמן, הטילו צו איסור פרסום במשך עשרה חודשים והשתיקו אותנו. ייתכן והעלאת הנושא מיד לסדר היום הבינלאומי, אזרח חסר ישע שבוי בידי חמאס, היה מעורר עניין. לזה צריך להוסיף את הקלות שבה אפשר היה לחצות את הגבול. מחדל רדף מחדל".
5 צפייה בגלריה
רותם בן נון. "הייתי שמח לעסקה שבה ישראל מסייעת בחיסונים לתושבי עזה תמורת אברה"
(צילום מאלבום פרטי)
האח מספר עוד כי בני המשפחה מצויים בקשר גם עם משפחות החיילים הנעדרים הדר גולדין ואורון שאול. "אנחנו בקשר תמידי. כרגע כל משפחה פועלת באופן שנראה לה, אבל לכולנו אותה מטרה - להשיב את הבן או את האח. הכאב הוא אותו כאב. אנחנו משפחות שאין להן מנוחה, לא יום ולא לילה".
שחור ולבן
ובסופו של דבר, אומרים רבים במטה המאבק למען אברה, הכל חוזר לנושא העדתי שמצוי בלב ההתעלמות של המדינה ממנגיסטו ומשפחו. "אנו עדה שעלתה ברגל מאתיופיה, ועם כל הכאב לא מקבלת יחס ראוי ואת כל מה שהיא צריכה לקבל. אי אפשר להסתיר את זה", אומר ליאור ג'מבר, פעיל ותיק למען החזרת מנגיסטו שזכה להכיר אותו אישית עוד בטרם חצה את הגבול.
"בסוף זה פשוט: כשאזרח שחור חוצה את הגבול משתיקים את זה, כשאדם לבן נמצא במצוקה המדינה הופכת את העולם ומחזירה אותו במהרה".
יכול להיות שיש כאן תהליך של למידה? שפשוט הצליחו להימנע מלחזור על טעויות?
"בסוף לא קורה כלום עם אברה, אחי היקר, שנמצא בשבי כבר שנים ארוכות וכל דבר אחר שתגיד לא ישנה את זה. צריך להחזיר אותו. פשוט כך. אין יותר מדי מה לדבר. כל מה שאני רוצה זה לראות אותו חוזר ואז לשבת ולעשן איתו סיגריה. זה לא מאבק אישי ואפילו לא מאבק של עדה, זה צריך להיות המאבק של כולם".
"זה מאבק סיזיפי", מסכמת יונית טלייניש פנטה, מראשי הפעילים במטה.
"יש שתי קבוצות מרכזיות של אנשים מדהימים שמובילות את המחאה הזו, אבל הציבור אדיש, אולי עייף. מאבק כזה לאורך שנים הוא מטבע הדברים סיזיפי כי אתה לא רואה תוצאות. אנחנו מחפשים רק תוצאה אחת: שאברה יחזור הביתה".
