כבר כמה שנים שמתקשים במרכז הרפואי לבריאות הנפש, אברבנאל, להתמודד עם עומס העבודה, ולדברי נציגות העובדים, שנת הקורונה הביאה איתה תפוסת שיא בגובה של 160 אחוז, איתה הם נאלצים להתמודד עם מינימום כוח אדם.
קראו גם:
"המאבק הזה הוא מדם ליבי", אומר יו"ר ועד עובדי מינהלה ומשק, שמואל טחן, בעקבות שביתה שעליה הכריזו בשבוע שעבר. "אנחנו המרכז הפסיכיאטרי המרכזי של גוש דן ואנחנו קורסים. בית החולים כמעט הכפיל את עצמו בחמש השנים האחרונות, אבל הצוות נשאר אותו הדבר".
"הרבה מעבר לכסף"
בעקבות השביתה שנמשכה שלושה ימים, שלח בית הדין לענייני עבודה את הצדדים (העובדים ומשרד הבריאות) להתדיינות וקבע דיון חדש בעוד 45 יום, אך לעובדים באברבנאל ברור כי מבחינתם נמצאים על דרך ללא מוצא.
טחן החל לעבוד באברבנאל לפני 20 שנה. "התחלתי כנהג והיום אני רכז תחבורה. פעם להיות עובד מדינה היה סוג של אות כבוד, אולם היום אנחנו לא מצליחים לגייס עובדים".
כלומר יש תקנים אבל אין היענות מצד אנשי מקצוע?
"כן. אנחנו זקוקים להנדסאים, כלכלנים ועוד, אבל אנשים לא רוצים להתקרב לסקטור הציבורי כי יצא לנו שם של פראיירים, כאילו אנחנו עובדים בחינם. הפער בינינו ובין הסקטור הפרטי הוא מטורף. אנשים טוענים שהם נפצעים בגלל העומס. יש לי שלוש עובדות ניקיון שיצאו השנה לפנסיה ותובעות את הביטוח הלאומי על נזקים פיזיים בלתי הפיכים. אם יש סל כביסה כבד על גלגלים ועובדת אחת צריכה להתמודד איתו על בסיס יומי, זה גובה ממנה מחיר".
למשל?
"כשהרצפה לא נקייה, לרוב בגלל מזון או צרכים, אנשים נפצעים. עובדים ומטופלים מחליקים וחוטפים שברים וסדקים בגפיים. בנוסף, יש לנו עובדות משק שהותקפו על ידי חולים כי לא היה מספיק כוח אדם שיגן עליהן. ולמרות הכל עדיין יש כאן עובדי מינהלה ומשק שלא סוגרים את החודש, משפחות של עובדים נזקקות לכסף ועזרה לקראת החגים. למה אדם שעובד כל כך קשה צריך לבקש נדבות? צריך להבין שזה הרבה מעבר לשאלה של כסף או תנאים, אלא התנהלות בסיסית בעייתית שפוגעת בכולם - עובדים, מטופלים ובני משפחתם".
איך זה משפיע על המטופלים?
"בכל ההיבטים. יש מטופל שזקוק לטיפול רפואי בבית חולים אחר או בדיקה, אבל בגלל העומסים הכבדים על הנהגים והמלווים הם לא תמיד מצליחים להגיע לתורים שלהם. אני מדבר על חולים אונקולוגיים, אנשים עם בעיות רפואיות מהבית שלא תמיד יקבלו את הטיפול הרפואי המשלים שהם זקוקים לו.
"בנוסף, כאשר מטופל צריך החלפה וזה לוקח זמן - זה מזיק לו. מישהו מסוגל לדמיין אדם מבוגר מלוכלך בצרכים שממתין שינקו אותו ובינתיים כל הצרכים שלו מתייבשים על גופו? זה גורם לפצעים, גרד ואי־נעימות שמלווה אותם, אבל הצוות לא יכול להגיע לכולם, זה מצב בלתי אפשרי ששובר לכולנו את הלב. אי־אפשר לצפות מאדם עם בעיות נפשיות להחלים כשאפילו הגוף שלו אינו מטופל כראוי. אין דרך להשתלט על זה עם כל כך מעט כוח אדם".
תחת עומס כזה גם המוטיבציה של העובד יכולה להיפגע.
"לא מסכים. בתחושה שלי עובדים כאן בכל המחלקות מלאכים. כל הצוותים - משק, נהגים, מהנדסים, רופאים ואחיות רואים בתפקיד הזה שליחות ועושים עבודת קודש. גם מנהל בית החולים, פרופ' יובל מלמד, לא מסוגל לומר לא. אין מצב שאדם זקוק לעזרה ושערי בית החולים ייסגרו בפניו, אבל אנחנו זקוקים לעוד עובדים".
במשרד הבריאות לא מודעים למצב?
"לפני כמה ימים הגיעו נציגים של המשרד והם בקושי הצליחו להיכנס לשירותים. היתה כאן אישה שיצאה עם דמעות בעיניים, היא אמרה בפה מלא שבתי החולים הפסיכיאטריים הם החצר האחורית של משרד הבריאות, כי לבתי חולים אחרים יש תרומות, יש קרנות מחקר ויש יוקרה, כאן זה אחרת. מטופלים רבים לא יכולים להילחם עבור עצמם ולרבים אין משפחות שדואגות להם, אז הכי קל להפנות להם גב".
כיצד בני המשפחות מגיבים לכך?
"רובן פחות מודעות, אבל אלה שכן מודעות מתלוננות, והרבה. אנחנו מנסים להרגיע, לגשר ולנסות למצוא פתרון לכל דבר. זה לא קל, אבל דווקא כשאני לוקח מטופל לביקור בית ואני רואה שהוא חי בתנאים קשים, גדלה המחויבות שלי לדאוג לו לסביבה נעימה יותר כשהוא כאן. זה קונפליקט קבוע, הרצון לתת את הטיפול הכי טוב לצד הקושי שלנו כעובדים שמעולם לא היו במצב כל כך קשה".
"עובדים עם דמעות"
עובדים רבים שותפים לתחושתו של טחן. אחד מהם, ד', עובד עשרות שנים בבית החולים ולמרות הוותק ומגוון התפקידים בהם שימש, הוא מעולם לא זוכר תקופה כזאת. "היו ימים עמוסים או מאתגרים, אבל ככה מעולם לא היה לנו", הוא אומר, "מדובר בעומס שקשה לתאר. כשעובדים יוצאים לפנסיה, לא מביאים עובדים חדשים. בעבר היינו עשרות עובדים רק במחלקה שלי, והיום יש כמה עובדים ותיקים בודדים וכל השאר סטודנטים. זה אומר שהם נותנים פחות שעות וגם מתחלפים לעתים יותר קרובות. אי־אפשר לעבוד ככה".
כיצד המצב משפיע עליכם העובדים?
"זה גורם למועקה כבדה. אנחנו עושים כאן הכל, מקלחות, ליווי, מסייעים בהאכלה ולא פעם מטופל מקבל אוכל מאוחר כי צריך להגיע לכולם וזה יוצר אצלם לחצים. יש כאן עובדות ניקיון שיוצאות מהעבודה עם דמעות בעיניים כי לא היתה להן דקה לשתות כוס קפה או לנשום אוויר, ולמרות הכל אחרי משמרת מלאה הן לא הספיקו לנקות הכל. זה עושה להן תחושה רעה אבל עובדת ניקיון אחת לא יכולה לנקות בניין שלם במשמרת אחת".
בסוף גם אתם בסביבה הזאת.
"נכון, וגם העובדים נרתעים לפעמים מלאכול במקום או להשתמש בשירותים. גם השירותים של הצוות לא תמיד נקיים, כי מעדיפים להתרכז בניקיון החללים של המטופלים כי המצב שלהם יותר רגיש. ברור לנו שמטופל שמלוכלך בצרכים צריך טיפול וניקוי מיידי ואנחנו הצוות תמיד יכולים להמתין. כבר קרה מצב שראיתי מטופלת מתחילה לנקות, במקום להתרכז בהחלמה האישית שלה. זה פשוט לא הוגן".
ד' מרגיש כי דווקא בגלל סוג העבודה שלהם, עובדי התברואה והמינהלה לא מקבלים את הכבוד הראוי. "בקורונה כולם מחאו כפיים לרופאים ולאחיות, יש לנו צוות רפואי מדהים אבל אסור לשכוח אותנו. גם באברבנאל יש מחלקת קורונה וגם אצלנו המצב הזה יצר עומס קשה, אבל כשהגיעו לרגע האמת, כשדיברו על תקציבים ותקנים, שכחו את העובדים השקופים".
האם שקלת לעזוב?
"אף אחד לא בוחר בשירות הציבורי מטעמי נוחות או כסף, אפילו מנקה מרוויחה כאן פחות. אנחנו כאן כי המקום חשוב לנו, כי זה הבית שלנו וכי המטופלים האלו עומדים לנגד עינינו. גם מי שלא עוסק בענייני רפואה יכול לסייע לאדם חולה וזה מה שאנחנו עושים יום־יום, אנחנו מבקשים שיעזרו לנו לעזור להם".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בית החולים שומר על שגרת טיפול טובה וכל מטופל מקבל את מלוא הטיפול האיכותי בכל המישורים להם הוא נזקק. בית החולים קשוב לצרכי העובדים ושומר על סביבת עבודה בטוחה. קיים אכן חסר בכח אדם משקי אשר אנו פועלים להשלמתו".
עוד חדשות בת ים
