הן עזבו את ביתן ברגע אחד ברגע שפרצה המלחמה. השאירו הכל מאחור ומי האמין שגם את ליל הסדר הם יציינו רחוק כל כך מהבית? שלוש משפחות שפונו מבתיהם לשפלה מספרות על החיים החדשים, הגעגוע וההכנות לערב החג העצוב הזה.
משפחת דהן - "אין לנו לאן ללכת"
דורית ויעקב דהן מקרית שמונה מתגוררים עם ילדיהם עידן והדס בבית מלון בבת ים. "כל המשפחה מפוזרת במלונות. נחגוג בצנעה", הם אומרים
המשפחה: האב, יעקב, עובד באלביט, אמא, דורית, מדריכה בעמותת "שווים".
ילדים: עידן בן 32, הדס בת 25, סטודנטית, מנהלת השיווק של קניון קרית שמונה וכיום עובדת בקונסרבטוריון של עיריית בת ים.
מגורים: במקור קריית שמונה, בחצי השנה האחרונה: מלון בבת ים.
מה נשתנה: מיד לאחר ה-7 באוקטובר, משפחת דהן מקרית שמונה הבינה שלא בטוח להישאר בעיר. עוד לפני שהתקבל צו פינוי מהממשלה, הם ארזו תיק, ונסו על נפשם לדירה ששכרו בחדרה. רק לאחר כשבוע הממשלה הודיעה שהיא תאפשר פינוי של תושבי הצפון (עד ארבעה קילומטרים מהגבול) למלונות ברחבי הארץ, וכך מצאה את עצמה משפחת דהן במלון הבוטיק "היי-ים" על חוף ימה של בת ים.
הדס דהן (25 וחצי), שנעקרה עם הוריה ואחיה, מספרת כי היה קשה בהתחלה. היא חשבה שתעזוב למספר ימים בודדים למרכז הארץ, ולאחר מכן תשוב לשגרת חייה. אבל במהלך יותר מחצי שנה שבה היא שוהה בחדר במלון, הכל התהפך - וסדר העדיפויות שלה ושל שאר הצעירים בני גילה מהצפון השתנה באופן שכנראה ישפיע על כל העתיד הדמוגרפי של צפון ישראל.
קראו גם:
"בשנתיים האחרונות עבדתי כמנהלת השיווק של הקניון בקרית שמונה. הקניון סגור – אין עבודה, אז התחלתי לעבוד בקונסרבטוריון של עיריית בת ים". במקביל, הדס היא גם סטודנטית לתואר ראשון בכלכלה ובמשאבי אנוש במכללת תל חי: "גם המכללה סגורה", היא מסבירה, "לכן אני עושה את כל הלימודים שלי בזום".
הדס מתגוררת בחדר פרטי משלה ובתנאים מצוינים במלון הבוטיק. בסמוך ממוקם חדרו של אחיה בן ה-32, ומן הצד האחר החדר של הוריה: "אבא שלי עובד באלביט, אבל כיוון שסגרו לו את המפעל בצפון – אז כרגע הוא עבר לאלביט בחולון, וגם אמא שלי מדריכת שיקום בעמותת 'שווים', וגם היא עברה לנציגות העמותה בחולון, וגם אח שלי מצא עבודה באזור", היא מסבירה.
"נולדתי וגדלתי כל חיי בקרית שמונה – זה המציאות שלי. מגן ילדים, דרך בתי ספר ותיכון. שירתי בחטיבה 9 של גולני, וחזרתי לקרית שמונה – כי זה לגמרי היה הבית שלי. לא הכרתי שום דבר אחר, וגם שיגרת החיים שם התאימה לאופי שלנו".
יצא לך לבקר בקרית שמונה מאז שהממשלה הוציאה צו פינוי?
"נסענו פעמיים או שלוש, בעיקר בלילה, ורק כדי דברים מהבית, לא מעבר".
מי בעצם מתגורר איתכם במלון?
"זה מלון בוטיק קטן, סך הכל כ-30 מפונים מקרית שמונה, ואנחנו כבר ממש כמו משפחה, כולם כבר מכירים את כולם. רוב האנשים מצאו כאן עבודה בשגרה – אין ריבים, אין חיכוכים. יש לנו מכונת כביסה, בעל בית המלון דואג לשלוש ארוחות ביום, האוכל מעולה, ואין לנו ולו תלונה אחת".
מה בעצם מפריע לך עם הצפון?
"מפריע לנו שהעירייה בקרית שמונה לא דואגת לנו. אין לנו רכז קהילה, אף אחד מעולם ועד עכשיו לא הגיע לבקר אותנו או לשאול לשלומנו. כלומר, הממשלה והעיר דאגו לפזר אותנו לכל רחבי הארץ, אבל לא שמרו עלינו בתור קהילה, ורוב הצעירים – ואני ביניהם – לא שמרו עלינו. מי שיצא לטעום חלופה אחרת, כנראה שלא יחזור".
כלומר את לא תחזרי?
"אני לא מפחדת לחזור מסיבות ביטחוניות, זו לא הסיבה, אלא כי נוכחתי לדעת שבמקומות אחרים יקבלו אותי – יתנו לי אופציות. נפתחו לי הזדמנויות למקומות עבודה, וגם גיליתי שיש מקומות אופנתיים יותר ממה שיש אצלנו. העיר זרקה אותנו לכלבים, ואמרו לנו תסתדרו לבד. אם היו דואגים לשמור איתנו על קשר – אולי הייתי חושבת אחרת. אין לי כבר משהו שיגרום לי לחזור לשם".
ומה בעצם מצאת בבת ים?
"לא הייתי בבת ים מעולם לפני שפינו אותנו לפה. מיד איך שעברנו, עיריית בת ים וראש העירייה התחילו ללוות ולבקר אותנו כל יום – כולל בחגים ובשבתות. ראש העירייה מאוד עוטף ודואג לנו, ונותנים לנו להרגיש בבית. לדוגמה, עיריית בת ים שאלה אותי אם אני רוצה להירשם למסגרת לימודים בתור סטודנטית, סייעו לי למצוא מקום עבודה, הם דואגים לנו לתרבות, לבידור ומרגישים שכל הזמן אכפת להם".
ההורים שלך יחזרו?
"ההורים שלי אמנם לא ממש מבוגרים, אבל מקומות העבודה שלהם שם, יש להם בית ששואב אותם ומחזיר אותם, ואני גם לא רואה שהם ישתלבו פה. מבחינתי ומבחינת אח שלי, אין סיבה לחזור לשם".
מה את שומעת מהחברות והחברים שלך בני גילך?
"כולם אומרים לי ללא יוצא מן הכלל, שהם רוצים להשתקע במרכז, לא רוצים לחזור לקרית שמונה. חשוב לי להגיד, שאני פחות מבלה בחיי לילה ותרבות, כי זו לא תקופה מתאימה לטעמי – אם כי פה בבת ים והסביבה יש משהו לכולם. בקרית שמונה אין לנו אפילו בתי קולנוע. פה החיים מאוד עמוסים, וזה קצב חיים אחר... ".
יש סיכוי שתישארי בבת ים?
"התושבים בעיר קיבלו אותנו מאוד יפה, אם זה אנשים שמתגוררים במגדל הסמוך, בעלי בית הקפה הצמוד, בעל הבית בחב"ד, וכמובן העירייה נותנת לנו מענה לכל דבר – ואפילו שמו לנו אשת קשר. עושים לנו חגים, מסיבות, מזמינים אותנו לכל אירוע בבת ים, קיבלנו אותו מדהים".
את יודעת שלא תוכלי להישאר בבית מלון לנצח?
"אנחנו מודעים לזה היטב, ובדיוק כמו כל אדם אחר, אצטרך לשכור בית ולהתחיל את החיים".
איך אתם נערכים לליל הסדר?
"האמת היא שלמשפחה שלנו אין כל כך לאן ללכת. יש לנו דודים מפונים ומפוזרים מנתניה, דרך טבריה ועד חברות באילת – אבל כולם כמו כולם גם הם גרים בבתי מלון. אני מאמינה שאנחנו נעשה את ערב החג כאן במלון בת ים, בצורה צנועה, עם המשפחה החדשה והמורחבת שלנו של התושבים המפונים מקרית שמונה".
משפחת ממן - "נשב יחד ונגיד תודה על כך שניצלנו"
הזוועות שעברו בקיבוץ חולית לא מרפות מבני משפחת ממן שעברה להתגורר ברחובות. בערב החג הם מקווים להצליח להסתכל על חצי הכוס המלאה.
המשפחה: עופר (51) מנהל לול בכרם שלום; ואילונה (39) מזכירה במרכז חקלאי.
ילדים: שלישייה בני שש וחצי: ענר, ראם ויהב.
מגורים: במקור מקיבוץ חולית, הגיעו לרחובות אחרי 13 שעות בממ"ד וחמישה חודשים בעין גדי.
החיים החדשים: "ב-7 באוקטובר התעוררנו לשגרה של צבע אדום", משחזר עופר, "עברנו לממ"ד אבל אחרי כמה דקות הבנו שהרעש מאוד חריג. אנחנו גרים צמוד לגדר, ליד מוצב סופה עם כל הטנקים, תמיד הרגשנו בטוחים, אנחנו גם רגילים לחדירות. פתאום שמענו כלי נשק, היתה לנו בעיה לסגור את חלון הממ"ד אז יצאתי למחסן להביא כלי עבודה, שם ראיתי חבר בכיתת כוננות שצרח לי לחזור לממ"ד. פתאום התחילו הודעות בקבוצה של הקיבוץ, במקום אחד שמענו ערבית, במקום אחר כבר זרקו רימונים ואז הגיעו דיווחים על שריפת בתים ולא שמענו את הצבא".
תחילה הם ניסו לשמור על שגרה. "ניסינו לנרמל את המצב", מסבירה אילונה, "הכנסנו לילדים טאבלטים, אוזניות ונשנושים, ועופר הכניס עוד בקבוקי מים ומגבות, כי הבנו שהתחילו לשרוף בתים בקיבוץ וניסינו להיערך לרגע שהם יגיעו אלינו. למרות שהדלת שלנו ננעלה מבפנים השתמשנו במעקות הבטיחות של המיטות כדי לחסום את הדלתות וגם הנחנו מזרונים מתוך מחשבה שהם יספגו את הירי. במשך 13 שעות הילדים שכבו מתחת למיטות, אנחנו מעל, עופר עם סכין ופטיש. היו שכנים שעלו לגגות אבל בבתים מסוימים הגג קרס אז קיבלנו החלטה להישאר. אמא של עופר היתה לבדה בדירה בשכונה אחרת, פשוט ישבנו והמתנו לרגע שהם יגיעו אלינו".
למרות שפרצו לבתים שהקיפו את השכונה של משפחתן ממן, הם ניצלו וכשכוחות צבא דפקו בדלת הם לא היססו. "היה איתי חבר בטלפון, הרגיע אותי שהם חיילים שלנו, כי ידענו שגם המחבלים מדברים בעברית", מסביר עופר, "ביקשנו שירוצו לאמא שלי, רק כשהיא יצאה גילו שהבית שלה הפך לחמ"ל של המחבלים, מצאו שם ציוד, נשק ודם, הם לא ידעו שהיא איתם בבית. אמרו לנו שכל מי שיכול יצא מהקיבוץ, יצאנו עצמאית ארבעה רכבים בשיירה, הכל מסביב היה כמו אפוקליפסה, רכבים מרוסקים, זכוכיות, טנק בוער, רק אז קלטנו שהם חדרו לקיבוץ משלושה מקומות שונים ורק בזכות צוות מנדי, לוחמות על טנק, הם התעכבו. באותו רגע הבנו שאם הם היו מגיעים אלינו שום סכין או פטיש לא היה עוזרים לנו".
המשפחה הגיעה לעין גדי שם התגוררו במשך חמישה חודשים "הגענו לשם מחוסרי כל, רק תיק קטן וכמה דברים בסיסיים", אומרת אילונה, "אני אומרת שב-7 באוקטובר איבדתי את הממשלה, המדינה והצבא שלי וב-8 באוקטובר זכיתי בעם ישראל. קיבלנו המוני תרומות מהמרכז, בגדים, נעלים טואלטיקה, אנשים יצאו עם פיג'מות ודאגו להם להכל, בזכות העם הזה הצלחנו לשרוד".
אחרי חמישה חודשים הוחלט שיחזרו לקיבוצים רביבים או נצר סירני. "לא הייתי מסוגלת לחזור לדרום", אומרת אילונה, "עברנו 15 משפחות לרחובות, כי לא משתלם להקים לנו מבנה זמני, מישל יצחקי מקבוצת יצחקי דאג שכולנו נגור יחד בבניין, הילדים נקלטו במסגרות חינוך של נצר סירני וקיבלנו גם הרבה עזרה ותמיכה מעיריית רחובות".
התאוששתם?
"עוד לא התאוששנו, אני ועופר מטופלים בחוסן, בעין גדי לא נהגתי מחוץ לקיבוץ ועד עכשיו אני לא נוהגת. הילדים רוצים לחזור, קשה להם בעיר, הם לא מבינים למה אי אפשר ללכת לבד לגן משחקים".
כיצד תחגגו את חג הפסח?
עופר: "אנחנו עדיין שומרים על הקיבוץ, חשוב לנו הביחד. יש לנו עדיין רכזת חינוך, רכזת תרבות, ולכן הלכנו להרמת כוסית עם כולם ברביבים. כל שנה אנחנו עושים בחג השני של פסח 'הפנינג', אז אני מניח שגם השנה יהיה, אבל אני לא מסוגל לחגוג, לא כשיש יותר מ-130 חטופים. אני מניח שפשוט נהיה יחד ונגיד תודה שניצלנו, נסתכל על חצי הכוס המלאה".
משפחת ליבנה - "נחגוג עם הרבה געגוע"
כבר חצי שנה מתגוררת משפחת ליבנה משדרות בדירה בנס ציונה. "פחות מתאים השנה סדר פסח גדול, אבל למדנו גם לחיות לצד האבל", אומר האב עמית.
המשפחה: עמית ליבנה (48) אגרונום ואלכסנדרה (39) מנהלת חשבונות במועצת שער הנגב.
הילדים: שגיא עוז (8) ורעות תתיר (10).
מגורים: במקור משדרות (13 שנה), ומאז המלחמה בנס ציונה.
מה נשתנה: משפחת ליבנה פונתה משדרות לנס ציונה ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה. "כשהתחילו האזעקות עברנו לממ"ד", משחזר עמית, "בהתחלה זה נשמע כמו עוד יום שגרתי של אזעקות, זו מציאות עצובה אבל אנחנו מתורגלים בזה, אבל אז שמנו לב לתדירות והבנו שזה יוצא דופן. גם שמענו ירי ופעילות של מחבלים אבל חשבנו שזה בצד השני של העיר, ובכנות למרות שזה עצוב אנחנו רגילים לחיות במצבים כאלו אז אומנם עשינו גיחות לממ"ד ולא יצאנו מהבית אבל ניהלנו יום רגיל, אפילו אפינו כי תכננו להכין לחם. במקביל קיבלנו כל הזמן מידע מהעירייה, ענינו לטלפונים מודאגים מהמשפחה ונשארנו קרובים למרחב המוגן".
בשלב הזה משפחת ליבנה לא ממש ידעה מה נכון לעשות. "הדעות היו חלוקות", מסבירה אלכסנדרה, "כשהתחילה פעילות צבאית רצינית עמית רצה שנקח את הילדים למרכז ואני פחדתי מהדרך, שלא יתפוס אותנו טיל תועה. ארזנו תיק קטן, רק כמה החלפות לילדים כי חשבנו שנחזור תוך כמה ימים, לא חלמנו שחצי שנה אחרי עדיין לא נחזור הביתה.
"כשהודיעו שאפשר להתפנות נסענו להורים של עמית בשכונת נווה ניר בנס ציונה. פגשנו כאן קהילה מלוכדת ותומכת, ממש קיבוץ בתוך העיר כשכל המשפחות מאוד מחוברות. היה לנו המון מזל כי תוך זמן קצר ובסיוע הרווחה בנס ציונה, מצאנו דירה. הילדים השתלבו בצורה מדהימה הודות לאגף החינוך שדאג לשיבוצים קרובים ונוחים".
אלכסנדרה מנהלת חשבונות במועצה אזורית שער הנגב ועמית אגרונום בחברת זרעים, שניהם ממשיכים לעבוד בעבודתם למרות האתגר ואפילו הילדים כבר השתלבו במסגרות חינוך מקומיות ולומדים בבית הספר שקד. "זה נחמד כי אני מהמחזור הראשון של בית הספר הזה", מספר עמית, "גדלתי כאן אך כיוון שאין כאן חקלאות עברנו לדרום".
כיצד תבלו את חג הפסח?
"בדירתנו החדשה בנס ציונה", אומר עמית, "נארח את המשפחה של אלכסנדרה. בדרך כלל אנחנו חוגגים עם המשפחה המורחבת, השנה זה אחרת, אשתי איבדה את סבתא שלה ופחות מתאים להם סדר פסח גדול. אנחנו תמיד באים למרכז בחגים, אבל כמובן שהשנה יש המון געגוע. כבר מהיום הראשון התגעגענו לבית שלנו, גם הילדים מאוד רוצים לחזור, הם תמיד שואלים מתי זה יקרה. בשדרות יש להם את המשחקים, חוגים והחברים שלהם, החדרים והפינות שלהם. אנחנו מסבירים להם שקיבלנו החלטה הורית לסיים כאן את שנת הלימודים במקום לתזז בין מערכות חינוך.
"כשנפתחו בתי הספר בשדרות סגנית המנהלת אצלנו סיפרה שהקושי הגדול. זה פס הקול של המלחמה, יש המון רעשים בשדרות, אנחנו אומנם רגילים לזה אבל עכשיו מדובר בפיצוצים שממש מרעידים את כל הבית, קשה לנהל חיים ככה".
אז החלטתם לחזור לשדרות.
"אנחנו עוד נשוב", מסכמת אלכסנדה, "בינתיים אנחנו עובדים באותן עבודות, עמית נוסע לדרום ואני עובדת מהמחשב בבית. המועצה איבדה אנשים טובים, ביניהם גם ראש המועצה אופיר ליבשטיין שהיה מהראשונים שנודע על הירצחם ב-7 באוקטובר. כולנו אמורים להיות באבל, אבל בני אדם חייבים להמשיך לחיות, למדנו לחיות לצד האבל".
