לאחרונה פורסם כי חל זינוק במספר חיילי צה"ל שהתאבדו, לאחר ש־11 חיילים התאבדו בחצי השנה האחרונה בלבד. לשם השוואה, בכל שנת 2021 התאבדו 11 חיילים, ובשנת 2020 התאבדו תשעה. הנתון המדאיג הופך לחמור יותר כשמתוודעים לסיפורו של הראל רופא חיים ז"ל מחולון, חייל שנטל את חייו כשהיה בן 20 בלבד, אך רק לאחר מותו גילו הוריו כי כבר לא נחשב לחייל, למרות שלטענתם היה בחופשה בלבד.
קראו גם:
בראיון ל"מיינט בת ים" קובעת אמו השבוע כי בצה"ל מטייחים את הנתונים האמיתיים. "הגיע הזמן להפסיק להתבייש. לפעמים הורים עושים את כל מה שאפשר והילד מקבל החלטה. אסור לנו להאשים את עצמנו, אבל צה"ל צריך לקחת אחריות".
הגיוס למודיעין
באוגוסט 2013 התגייס הראל למודיעין ומאותו רגע השתנו חייו. "הוא היה ילד מקסים וטוב לב", מספרת אמו איריס, רכזת תרבות בעמותת "גלעד" במרכז הגריאטרי בתל השומר. "הראל היה תלמיד מצטיין עם משמעת גבוהה, ששאף להישגים. הוא היה טוב במחשבים ורובוטיקה, אלוף בלחימה משולבת שזכה בהמון מדליות. הוא גם היה חבר טוב שחבריו מספרים עליו כמה תמך בהם. הוא גדל בסביבה נורמטיבית ותמיד הצליח להצטיין בכל דבר שעסק בו ‑ בספורט, בלימודים וגם בצבא. הוא מאוד התרגש לקראת הגיוס ועד הרגע הזה לא היו שום תופעות חריגות.
"בטקס סיום הקורס במודיעין המפקד שלו אמר שכל מי שנמצא באולם הזה הם חיילים מובחרים שנבחרו בפינצטה, עברו מיונים ומבדקים רבים ועמדו בהם בהצלחה. זה רק מוכיח מה היו היכולות שלו. אבל המפקד גם אמר שמאותו רגע, לנו, המשפחה, אסור לשאול שאלות את הבן ששב הביתה מהבסיס. אפשר להתעניין בשלומו ואיך עבר היום, אבל אסור לומר אף מילה על השירות עצמו. כל השירות שלו היה מאוד מסתורי. אפילו לא ידענו מה היה התפקיד שלו, ולכן עד היום איננו יודעים לאילו חומרים הוא נחשף והאם משהו שם היה הטריגר למצב הזה".
מה השתנה בהראל?
"אחרי כעשרה חודשי שירות הוא שיתף את אחיו הגדול שיש בעיה שמטרידה אותו, שיש לו מחשבות לא טובות. אח שלו קרא לנו לסלון ודיברנו על זה, ניסינו להבין ולתמוך. אני מודה שזה היה כרעם ביום בהיר. רגע אחד יש לך ילד מוצלח שפורח ועם עתיד מזהיר ורגע אחרי נוחת עלייך משהו לא ברור. זימנו אותנו לשיחה אצל הקב"נית, שהמליצה לנו שהראל ייצא לחופשה קצרה כדי שנטפל בו בקהילה, כי כך יהיה טוב יותר. הם אמרו שאחרי שהדברים יסתדרו, הוא יוכל לחזור לבסיס, ואני זוכרת ששאלנו בפירוש אם הוא ממשיך להיות חייל והשיבו לנו בחיוב.
"בבית כולם התגייסו לסייע לו. חלק מהדברים שעברו עליו הוא הסביר לנו, חלק היה לו קשה לבטא, אבל היה ברור לנו שאנחנו מטפלים במה שצריך. פנינו לפסיכולוגים, לטיפול תרופתי, טיפול אלטרנטיבי, רבנים וכל מה שיכול היה לעזור, אבל הראל הפך ליותר ויותר מסוגר בעצמו. הוא נהיה מכונס, פחות שמח וכל הזמן סבל מכאבי ראש חזקים ששום כדור לא הצליח להקל עליו. בהתחלה חשבנו שאם אנחנו משפחה מספיק מגובשת, אוהבת ומגבה, אז נתמודד עם הכל והוא ייצא מזה, אבל כשהראל התחיל לדבר באופן אובדני וממש קרא לילד בשמו, והביע רצון בפנינו ובפני מטפלים לסיים את חייו, הבנו שהמצב הרבה יותר מדאיג ומסוכן.
"אני בדיוק עזבתי תפקיד אחרי 25 שנה והתחלתי קריירה חדשה, אז בעלי החליט לקחת את זה על עצמו. הוא נצמד להראל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הלך איתו לכל טיפול וגם בילה איתו זמן. הם הלכו לים, להצגות ולמסעדות, עשו כל מה שיכול היה לשמח אותו. בשלב מסוים בעלי אפילו הסביר לי שמוטב שאעבור לחדר של הראל והילד יישן לצידו, כי הוא מרגיש שהוא צריך להשגיח עליו גם בשעות הלילה".
רגע אחד לבד
תחושותיו של האב היו נכונות. ביום בהיר אחד באפריל 2015, הראל ביקש מאביו קצת זמן לבדו. לאחר שכנועים רבים האב התרצה ויצא לסיבוב קצר. כשהוא שב הביתה הוא מצא את גופתו של הראל מוטלת על הרצפה לאחר שבנו נטל את חייו.
"זה היה יום לפני ליל הסדר. השכנה באה כי היא שמעה את הצרחות של בעלי, אבל זה היה מאוחר מדי", משחזרת רופא חיים. "הם התקשרו אליי בהיסטריה. באתי במונית וקיוויתי שעוד יש סיכוי. למטה ראיתי צוות של מד"א. הם הורו לי לעלות ואני כבר הבנתי מה מחכה למעלה. בדיעבד אני מבינה שפעלתי על אוטומט. לא צעקתי ולא משכתי שיערות, נשארתי בשליטה וכך נשארתי עד רגע זה. הבנתי שאין לי שום דרך לשנות את המציאות והחלטתי באותו רגע שאני שמה את החיים בעדיפות ראשונה. זה אולי נשמע מוזר, אבל התקשרתי לאחיין שלי, ביקשתי שיבוא לקחת את הכלב, כי היה לי ברור שהוא לא צריך להיות כאן עכשיו, וגם שירכוש לי מצות כי לא יהיה לי זמן לקניות. אחר כך יצרתי קשר עם בני האמצעי, שהיה בתאילנד, ובישרתי לו מה קרה. חברת קדישא המליצו שנמהר עם הקבורה כדי שלא נצטרך לשבת שבעה, כי אחרי חג לא יושבים, אבל כפי שאמרתי, מהרגע הראשון שמתי את החיים בעדיפות ראשונה. בני ביקש שנמתין שישוב מתאילנד וכך היה. עבורי הבן החי היה יותר חשוב באותו הרגע".
"הם אמרו שאחרי שהדברים יסתדרו, הוא יוכל לחזור לבסיס, ואני זוכרת ששאלנו בפירוש האם הוא ממשיך להיות חייל? והשיבו לנו בחיוב"
כיצד חייך השתנו מאותו הרגע?
"אני חושבת שקודם כל הבנתי שהם לא נגמרו. הורים שאיבדו ילדים מרגישים שאיבדו הכל, אבל למרות שאני מאוד אוהבת את הראל, הוא לא היה הדבר היחיד בחיי. יש לי עוד שני בנים, יש לי בן זוג, הורים, קריירה, תחביבים וחברים, החיים שלי מורכבים מכל כך הרבה ועדיין יש לי עבור מה לחיות. אני מאמינה שאדם צריך להילחם, אבל בפועל רוב הדברים לא בשליטה שלנו. החיים לא צפויים, וגם כשהכל על מי מנוחות אין פוליסת ביטוח. אני אומרת בשיא הענווה, שאם זה קרה במשפחה חמה וטובה כמו שלי, אז זה חלילה יכול לקרות לכל אחד. ברמה מסוימת השלמתי עם מה שקרה. עשינו את המקסימום, בעיקר בעלי. גם אין בי שיפוטיות כלפי הראל. אני לא כועסת עליו ולא שואלת למה הוא עשה לנו את זה. אנחנו אוהבים אותו ומבינים שהוא לא יכול היה יותר להשלים עם הסבל הפיזי והנפשי".
בחירה בחיים
למרות הכל, רופא חיים הבינה כי היא ובעלה זקוקים לסיוע מקצועי. "החלטנו ללכת לעמותה שמסייעת למשפחות שילדיהן התאבדו, אבל אחרי מפגש אחד שנינו הרגשנו שזה לא נכון לנו. היו שם הורים שאיבדו את ילדיהם לפני שבע או תשע שנים ועדיין מתאבלים כאילו זה קרה אתמול. הם חיים את הטראומה ומדברים כאילו לא נותר להם דבר. לא כך אנחנו רוצים לחיות. כמשפחה, הבנו שאנחנו לא רוצים לחפור בטראומה, אלא מעדיפים לתת מקום לשמחה ולעשייה. מבחינתי חודשיים אחרי האירוע כבר באתי עם תובנה ואמרתי שזה לא סוף העולם. אולי הסתכלו עליי כמו על חייזר, אבל היו חיים לפני וגם יהיו אחרי. אני תמיד ברצון להיות פעילה, לשמח, להיראות טוב ולעשות טוב, והיום אני אפילו עושה את זה בווליום יותר גבוה, עובדת קשה כדי לשמח מטופלים, מתנדבת ומרצה על שמחת חיים. אני קמה עם אנרגיה ואני יותר שמחה מאנשים אחרים סביבי שכואבת להם הציפורן. אני מודה כל יום לאלוהים על המתנות שהעניק לי, על הכוח, הנתינה והיכולת לעזור ולשמח אחרים, אומרת כל בוקר תפילת 'מודה אני' עם הקשישים במרכז הגריאטרי, מעצימה תמיד את היש ולא את האין, רואה את חצי הכוס המלאה ומאמינה כי לכל אחד מאיתנו יש שליחות וייעוד בעולם הזה עם שעת כניסה ושעת יציאה".
"הצבא התנתק"
למרות הגישה הייחודית שלה, בעלה של רופא חיים מתקשה יותר להתמודד עם המצב.
"רק לפני מספר שנים הוא אובחן כפוסט־טראומטי. התחילו לו כל מיני תופעות פיזיולוגיות ובעיות. בעלי הוא אדם עם המון ידע, שתמך וסייע בשלום בית למשפחות ועזר להרבה בני נוער בסיכון. היה לו קשה שדווקא במשמרת שלו זה קרה".
אתגר נוסף שמלווה את משפחת רופא חיים הוא העובדה שרק לאחר מותו של הראל הם גילו כי הוא כלל לא נחשב לחייל.
"הראל היה תלמיד מצטיין עם משמעת גבוהה, ששאף להישגים. הוא היה טוב במחשבים ורובוטיקה, אלוף בלחימה משולבת שזכה בהמון מדליות"
"הצבא התנתק מאיתנו. ללוויה לא הגיע אף נציג מהצבא. הוא לא נקבר בחלקה צבאית ולא הגיע שום ביקור תנחומים מהצבא. רק כמה חברים ששמעו על מה שקרה. אנחנו אפילו לא נחשבים משפחה שכולה של חלל צה"ל. בדיעבד מסתבר שלמרות כל מה שנאמר לנו הם החליטו שהוא לא חייל, והרי אנחנו יודעים שלפני שהראל עשה את זה הוא קיבל שיחה שלא מעבירים אותו בסיס, בניגוד לבקשתו, אז איך הוא לא היה חייל? הצבא פועל באופן שיטתי כדי להתנתק מחיילים עם מצוקה נפשית ובהמשך גם לא לוקח אחריות על חיילים שנוטלים את חייהם. זה אומר שהם לא מופיעים בסטטיסטיקות, שממילא מראות החמרה, כך שהמצב חמור יותר ממה שחושבים. בעלי לקח את זה מאוד קשה, אבל אני הבנתי שאין בי את הכוחות לצאת למלחמה נגד גוף כמו צה"ל, שככל הנראה לא יבחל באמצעים ולא יחשוש לחטט בפצע כדי להצדיק את עצמו. רבים אמרו לי לתבוע, הרי שלחתי ילד מצטיין ויכול מאוד להיות שהשירות הצבאי היה הטריגר למצבו, אבל שום תביעה ופיצוי כספי לא ישיבו לי את הראל. אני לא רוצה כסף, אני רוצה חיים שקטים ושלווים עד כמה שאפשר. אפילו את דמי השחרור שלו לקח לנו שנים לפדות".
"לזהות אובדנות"
למרות הרצון לשקט, רופא חיים מרגישה מחויבות להעביר מסר חשוב: "צה"ל צריך לעשות בדק בית נרחב בטיפול בבעיות נפשיות. יש תחושה של חוסר אמון במי שמביע קשיים נפשיים. הצבא חייב לבדוק את עצמו ולזהות אנשים עם פוטנציאל לבעיה נפשית כבר בתחילת השירות ולטפל כמה שיותר מהר, ולא לצפות שהמשפחה תתמודד לבד, בעיקר כשאין למשפחה את מלוא המידע. גורם המוות העיקרי בצה"ל זה התאבדויות. גם הגיע הזמן להיפטר מהכותרות של: 'נפטר בנסיבות טראגיות'. צריך לומר את האמת על אדם שהתאבד. אני לא מקבלת את הטענה שפרסום התאבדות מעודד מקרים נוספים. זה כמו שיגידו שפרסום רצח של אישה מעודד גברים נוספים לרצוח.
"יש המון הכחשה והסתרה סביב הנושא ואני רוצה לשבור את הטאבו סביב אובדנות. למה אדם שנהרג בפיגוע הוא גיבור שהקריב את חייו על מזבח המדינה אבל אדם שהתאבד עקב שירות צבאי זה בושה? למה הורה שנתן הכל ועשה הכל צריך להתבייש לומר מה קרה לילד שלו? צריך לקרוא לילד בשמו, לזהות אובדנות כבר במסגרות החינוך ותמיד לדבר, להעלות את המודעות של צוותי החינוך ושל הילדים, להשקיע משאבים בטיפול, מחקר ומניעה. נושא הבריאות הנפשית חייב להיות בראש סולם העדיפויות של המדינה ורק כך נוכל למנוע את המקרה הבא".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "לאחר הערכת מצבו הרפואי ותוך ליווי רפואי מלא מטעם גורמי הרפואה בצה"ל, נקבע לחייל פרופיל רפואי אשר בעקבותיו שוחרר מצה"ל. צה"ל מצר על אובדן המשפחה".
לשאלה מתי הראל שוחרר בפועל מהצבא לא נמסר מענה מדובר צה"ל.
בשביל החיים
עמותת "בשביל החיים" הוקמה לפני 27 שנים על מנת לתת מענה למשפחות שיקיריהן התאבדו. "בעבר לא היה מענה עבור משפחות שיקיריהם התאבדו", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית וחברת הוועד בעמותה, ד"ר מאיה יוהן־ברק "היום יש לנו מתנדבים, קבוצות תמיכה, הרצאות וכמובן שאנחנו פועלים למניעת התאבדות והעלאת המודעות לנושא, בין היתר באמצעות הכוונת הורים".
ד"ר יוהן־ברק מצביעה על סימני זיהוי לאובדנות:
- אם אתם מבחינים אצל אדם בתחושה של חוסר הנאה מהחיים, שאדם לא נהנה ממה שנהנה בעבר ויש בו תחושה מרכזית של דיכאון ומצוקה.
- שינוי בהרגלי השינה, בתיאבון, בריכוז ונטייה לנסיגה חברתית.
- כל שינוי מתפקוד קודם צריך לגרום לנו לשאול מה קורה, ולא להתעלם מנורות אזהרה.
- במחצית ממקרי ההתאבדות מתגלה כי חלק מהסביבה הקרובה ידעה אך לא דיווחה מחשש לפגוע. התעניינות לא מעלה סיכוי לאובדנות ‑ להיפך, טיפול מציל חיים.
