גיל ההתבגרות אף פעם לא קל, אבל לסהר וייזר מבת ים (41), שהתמודד עם בריונות, חרדות ופחדים, הוא היה מאתגר במיוחד. "תמיד הייתי ילד סגור", הוא מספר השבוע, "העדפתי להיות בחדר שלי ולדבר כמה שפחות. לימים זה הפך לסוג של לופ, כי ילדים מתאכזרים למי ששקט.
קראו גם:
הייתי מסתגר, חושש לדבר וסופג הרבה בכיתה, מה שגרם לחרדה החברתית שלי להחמיר. הנטייה שלי, בשילוב מחשבות שיש לכל מתבגר, גרמו לי להעדיף לשתוק, כי רק ככה יש פחות סיכוי שיפגעו בי".
המצב הידרדר כל כך, עד שבכיתה ט' וייזר לא הגיע לבית הספר במשך חודש שלם והסתגר בחדרו. "הייתי מסדר אותו כל הזמן, סוגר את החלונות ולא מדבר עם אף אחד. גם תמיד דמיינתי שרוצים לפגוע בי, וממש פחדתי מאנשים. בדיעבד אני מבין שזה לא תקין שילד נשאר סגור חודש שלם ואף איש צוות מבית הספר לא טורח לבדוק מה איתו. כשהגעתי ליועצת כדי לעבור כיתה בגלל הפחדים שלי, היא בכלל לא הבינה מה קורה איתי. רק לקראת הטיול השנתי, ילדה אחת התקשרה אלי. התרחקתי מכולם, גם מאלו שהיו חברים שלי, כי ראיתי בכל ילד ומבוגר סוג של סכנה כלפיי. לא היה לי שם למה שעובר עלי. במשפחה לא ממש ידעו איך להתמודד וככה הגעתי לצבא".
במסגרת הצבאית הנוקשה מצבו רק החמיר. הוא החל להתפרץ באופן אלים, מילולית ופיזית, ובסופו של דבר שוחרר על ידי קב"ן.
"הייתי מתבגר אלים וזה המשיך גם בצבא, כי כשבן אדם לא יודע לדבר הוא שותק או משתמש בידיים שלו, ואני עשיתי גם את זה וגם את זה. לאדם במצבי, המסגרת הצבאית לא עשתה טוב. ממילא הגעתי עם מטען מהתיכון, פיתחתי חרדות, דמיינתי דברים והיו לי מחשבות פרנואידיות. כל הזמן חשבתי שהמפקדים שלי עלולים לפגוע בי. זה לא נשמע סקסי, ולאנשים יש הרבה ביקורת כלפי מי שלא סיים שירות, לכן חששתי להגיע לקב"ן, אבל בסופו של דבר הבנתי שאין לי ברירה. אחרי 25 חודשי שירות השתחררתי והבנתי שאני חייב טיפול, וזאת המתנה הכי גדולה שיכולתי להעניק לעצמי".
המזכירה הרפואית עלתה על הבעיה
בגלל שאחרי כל התפרצות וייזר התעלף, עלתה השערה כי הוא סובל מבעיה נוירולוגית. אלא שמי שבסופו של דבר עלתה על הבעיה כלל לא היתה רופאה. "בקופת החולים שלנו היתה מזכירה רפואית. באתי לאסוף מסמכים אחרי עוד אשפוז, ופתאום היא אמרה לי: 'ברור לך שזה נפשי, נכון?'. היא אמרה לי שאני צריך פסיכיאטר וממש כמו בסרטים המצוירים, כשהנורה נדלקת מעל הראש של הדמות, ככה פתאום קלטתי מה אני צריך לעשות".
"אני מבין את החשש של אנשים, אבל ההודאה במצב שלי עשתה לי רק טוב. לעזור לעצמך זאת המתנה הכי גדולה שאתה יכול להעניק לעצמך"
וייזר קבע תור לפסיכיאטר. "כשהוא שאל למה באתי, עניתי שאני רוצה שיהיה לי טוב, וכדי לעשות את זה אני צריך לדבר עם מישהו. אחרי הפגישה הזאת התחלתי לקחת כדורים. אני לוקח אותם עד היום במינון שונה, ובמקביל התחלתי טיפול אישי וקבוצתי. זה לא קל להודות בפה מלא מה יש לך, אבל רק בגיל 21, כשקיבלתי אבחון חד־משמעי שיש לי סכיזופרניה פרנואידית, יכולתי להתחיל תהליך של החלמה, תהליך שאני עובר עד היום, ובמסגרתו למדתי לקבל את עצמי. יש לי כלים כיצד להתמודד ואני במקום הרבה יותר טוב".
כיצד החיים שלך נראים היום?
"כמו שלך. אני חי חיי שגרה כמו כל אדם, וכמו כל אדם גם לי יש רגעי משבר. אני גר בדיור מוגן, אבל לא מהסוג שאנשים מכירים. זאת דירת שותפים של עמותת 'איכות בשיקום' שאני שוכר. העמותה מלווה כל דייר עם תוכנית שכוללת מתאם טיפול ומדריך שיקום. למדתי תואר ראשון בתקשורת וניהול באוניברסיטה הפתוחה ולפני 13 שנים עשיתי הסבת מקצוע ולמדתי לבשל. פתחתי עסק עצמאי בשם 'בישול מהלב ולנפש'. אני בעיקר אוהב אוכל אסייתי, ויאטנאמי ותאילנדי. אני מעביר סדנאות בישול לארגונים, חברות ואנשים פרטיים. בגלל הקורונה הכל עבר לזום, אבל אני מאוד אוהב את זה".
מנער שחשש להוציא מילה למבוגר שמרצה מול אנשים. איך זה עובד?
"זה בטח לא קרה ביום אחד. לא שלפתי שפן מהכובע, זה תהליך ארוך ויש לי מודעות מאוד גבוהה למצבי. אני חושב שדווקא הוורבליות שלי הצילה אותי, כי אני יודע לדבר, וברגע שקיבלתי ביטחון זה זרם. כל חיי אהבתי לבשל, ובשלב מסוים הבנתי שזאת האהבה שלי. יש לי קורס חדש, במסגרתו אני מלמד להכין ארוחות טובות בעשר דקות, והביקוש מדהים. זה כיף גדול לעשות משהו שאתה אוהב".
יש סטיגמה על פגועי נפש. איך מתמודדים?
"אני מבין את החשש של אנשים, אבל ההודאה במצב שלי עשתה לי רק טוב. לעזור לעצמך זאת המתנה הכי גדולה שאתה יכול להעניק לעצמך. כמובן שאני לא מציג את עצמי ככה בסיטואציות לא קשורות, כמו ענייני עבודה, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני חייב להוציא את זה מול החברים, וברגע שאמרתי להם את זה הם הגיבו באהבה. היום זה בכלל לא אישיו בינינו. אני קודם כל סהר, אחר כך כל השאר. יש לי חלומות כמו כולם, להיות איש משפחה ולהתפתח בעסק. יש לי עוד חלום מיוחד, לשקם את היחסים שלי עם אחיי הקטנים. כשאדם מתמודד עם בעיה ולא מטפל בעצמו הוא לא היחיד שסובל מזה, גם המשפחה שלו מושפעת. אני מאמין שכל החלטה שלנו משפיעה על הסביבה, כמו אפקט הפרפר, וזה נכון לכל תחום בחיים. השנים בהן לא טיפלתי בעצמי השפיעו על הסביבה שלי ואני חולם לשפר את המצב".
עוד חדשות בת ים
