"היום אני במקום אחר לגמרי, במקום טוב", משתפת שריתה מיה ממרוט, שבגיל 16 חוותה תקיפה מינית. "אמנם המקרה התרחש כשהייתי נערה, אבל רק שנתיים לאחר מכן, כשהתגייסתי לצבא, חוויתי התמוטטות נפשית", היא משחזרת. "התקיפה היכתה בי שוב".
שריתה שוחררה מהצבא, הוכרה כמאה אחוז נכה, ואז בעצם החל תהליך שמלווה אותה עד היום, ששינה את חייה מהקצה אל הקצה. "בארבע השנים האחרונות אני עוברת תהליך שיקום במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית", היא מספרת. "התהליך כנראה לעולם לא ייפסק, אבל כחלק ממנו הגעתי לתיאטרון 'פלטפורמא' לקידום נשים נפגעות אלימות, של קרן כהן־ישראלי ודנה דבורין, בו גיליתי את העולם מחדש".
השינוי הגדול
שריתה והבנות שנוטלות חלק בסדנה עוברות הליך של הכשרה בכל אמנויות הבמה - משחק, איפור, תלבושות, בימוי וכו'. "בשלב מסוים כל אחת התמקצעה בתחום שהיא 'כיכבה' בו ולבסוף העלינו תיאטרון עדות. כעת אני מספרת בשתי הצגות את מה שעברתי (ראו מסגרת) ובמסגרת הזו בעצם הבנתי בפעם הראשונה שהתקיפה המינית שחוויתי אינה מגדירה אותי ושאין לי במה להתבייש".
אך השינוי הגדול שחוותה, קשור דווקא לתחום ההתנדבות שקיבלה על עצמה. "לאחר שהשתחררתי מהשירות הצבאי עשיתי קורס של מנהלי עמותות והתחלתי להתנדב", היא משחזרת, "בהתחלה בעמותת 'מחייכים אל החיים', ואז בבית חולים שניידר ובעצם בכל סוג של התנדבות שמצאתי עם אוכלוסיות מיוחדות".
ומה גילית שם?
"את משמעות החיים, העשייה נתנה לי סיבה לקום בבוקר ועם הזמן קיבלתי פרופורציות גם כל הנוגע לחיים שלי. הבנתי שיש לי ידיים, רגליים ושאני בריאה, הפסקתי להיות במקום הקורבני של 'אכלו לי, שתו לי' והתחלתי לחיות בהודיה. התחלתי לראות שיש עצים ופרחים בחוץ, לשמוע את ציוץ הציפורים וממש הרגשתי כמו תינוק שמגלה את העולם.
"ההתנדבות עבורי היא ממש עניין של חיים ומוות. היא ריפאה אותי, הכניסה בי שמחת חיים ובאיזשהו מקום היום אני כבר מכורה. היכולת להעניק משהו למישהו ולהשאיר בו חותם, גורמת לך להרגיש שאת לא לבד, אלא חלק ממשהו גדול יותר. והמשפט ש'כשאתה נותן אתה גם מקבל' הוא לא סתם קלישאה, כי זה מה ששינה עבורי את הראייה שלי על החיים. כשהחלטתי שאני מקדישה את חיי למען האחר - הצלתי את עצמי".
כעת, החליטה שריתה שזה הזמן עבורה לפעול גם למען העצמה נשית ולא רק עבור אוכלוסיות מיוחדות. "הגעתי למקום מספיק חזק ובטוח בתהליך השיקום שלי, שאני יכולה להתעסק בתחום שהוא יותר נוגע בי, שזה בעצם 'העצמה נשית'".
איך את מתכוונת להעצים נשים בעיר?
"הרעיון הוא פורום לנשים צעירות בעיר, בין הגילאים 50-20 בערך, שיפעל איתן ולמענן. כרגע התוכנית נמצאת בבנייה שלי עם ענת לבנת, יועצת ראש עיריית בת ים למעמד האישה. אנו פועלות לגייס צוות הקמה שיחליט בעצם הכל - מטרות הפרויקט, מיפוי הצרכים של נשות בת ים, בחירת השם וכו'. החזון של הוא שהפורום יהיה כמו מועצת הנשים שקיימת כבר בבת ים, אבל פונה לקהל יעד שהוא קצת יותר בוגר".
דווקא בימים כאלה את מאמינה בהשפעה שיש לארגוני נשים בעיר?
"בוודאי. ב־15 שנים האחרונות, בשקט־בשקט, מועצת הנשים עשתה שינוי גדול בעיר וההשראה שלי היא לגמרי מהן ומענת, שמנצחת על כל המערך הזה. כעת אנחנו מזמינות למעגל, נשים צעירות שרוצות לקחת חלק בהשפעה ולהוביל שינוי חברתי בעיר".
בימים כאלה, בשיאה של התמודדות בריאותית וכלכלית לא פשוטה, לאנשים יש פנאי למסגרות חברתיות־מגדריות?
"צריך להיות. אני מרגישה שדווקא בתקופה כה אפלה, אנחנו צריכות משהו להיאחז בו ולהראות שגם כשיש הרגשה שהעולם קורס, אנחנו יכולות להיות משמעותיות. זו בעיניי עוצמה נשית שאי־אפשר להשתיק".
את רק בת 21, זה לא קצת מרגיש לך כבד לשאת את נושא ההעצמה הנשית בעיר על הכתפיים שלך?
"אחרי כל מה שקרה לי אני מרגישה שהתבגרתי ב־20 שנה. בלי ששמתי לב בכלל, קלטתי שהחיים שלי לעומת אלה של חברות בנות גילי מאוד שונים. הן חושבות על הטיול שלהן אחרי הצבא ואני כל כך לא שם, לטוב ולרע. הבנתי שאני לא יכולה להישאר עם כל הדרייב הזה לעשייה רק בבטן, ואני צריכה לפעול. אני לא מרשה לעצמי לדבר באוויר ולצפות שדברים ישתנו מעצמם, אלא דורשת מעצמי לנצל את הפלטפורמה שניתנה לי למען יצירת שינויים חברתיים".
זה רצון שתמיד היה בך, או שמה שחווית גרם לו לצאת?
"הטראומה קצת שיבשה לי את התהליכים, אבל תמיד היה בי את הרצון לשנות וכעת הבנתי גם, שהכל אפשרי וצריך רק לבחור. אמנם אני צריכה גלגלי עזר לעומת אנשים 'רגילים' כביכול, אבל זה לגמרי אפשרי".
לדבריה השלב הבא עבורה הוא להירשם ללימודי תואר בממשל ופוליטיקה. "אז נכון, אמנם אני נכה לצמיתות, אבל אני במקום שבו אני סולחת לעצמי, מחבקת את הנכות שלי, שמה אותה על השולחן ולא מתביישת בה יותר. שחררתי את הרצון להדחיק אותה. מבחינתי, התקיפה שחוויתי היא רק חלק קטן ממני והיא לא מגדירה אותי. היא לא צריכה לגרום לאף אחד להסתכל עלי אחרת - גם לא לי".
"מסיבת ההפתעה" הפכה לאונס
עמותת "פלטפורמא" הוקמה בספטמבר 2015, כתיאטרון חברתי אקטיביסטי שפועל ויוצר למען קידום נשים נפגעות אלימות פיזית, נפשית, מינית או כלכלית. את העמותה מובילות ואף יסדו ויזמו דנה דבורין וקרן כהן־ישראלי.
התיאטרון, לדברי חברי העמותה, פועל למען יצירת “הד חברתי” והנעת הקהל הרחב לפעולה למען נפגעות אלימות ומהווה "קרש קפיצה" לשינוי חברתי בחיי הנשים: הכשרת הנשים ליצירת תיאטרון מקצועי בתפקידים מגוונים כגון מפיקה, מנהלת הצגה, עוזרת בימאית, מאפרת. לתיאטרון פלטפורמא הגיעה שריתה ביוזמת חברה שהכירה את סיפורה. "היא לקחה אותי בהפתעה לערב התרמה של התיאטרון והפגישה ביני לבין דנה דבורין וקרן כהן־ישראלי, משם זה הפך בעצם לסיפור אהבה וכיום אני מופיעה במחזה 'סתמי את הפה' כחלק מתיאטרון עדות".
במחזה מגוללת שריתה את מקרה האונס שחוותה כאשר היתה רק בת 16. האירוע הטראומטי התרחש בשעות הערב בין כותלי בית ספר - שלושה נערים תקפו אותה מינית. "הם עשו לי מסיבת הפתעה", היא מספרת במונולוג, "ופרצו לתוכי בתוך הכיתה, היה את ההוא שעמד ושמר, היו את השניים שהחזיקו שלא אברח, הייתי אני שרציתי לצעוק, אבל לא יצא לי קול. אין שקט, אין צלצול, אין אף אחד, אין גם אותי, הם שדדו לי את הגוף, השחיתו לי את הנשמה, רואים שהשתניתי נורא".
