על חוק הגיוס אל תשאלו אותם. מבחינתם תורה וצבא זה חלק בלתי נפרד ולמרות שהם מדקדקים במצוות קלה כבחמורה, בשבת ה-7 באוקטובר בהוראת הרב שלמה לוי, הם זינקו על הניידים, נכנסו לרכבים ויצאו להציל את יישובי הדרום.
תלמידי ישיבת ההסדר שבראשון לציון נמצאים בחוד החנית של ההגנה על המולדת. למעלה מ-70 תלמידים ובוגרים נלחמו ונלחמים עדיין בעזה, חלקם נפצעו, ודווקא כשהכדורים שרקו וסכנת חיים ריחפה מעליהם הם הרגישו שההכנה האישית והערכית שספגו בישיבה, הכינה אותם יותר מהכל לשעת הפקודה.
שריקי נפצע בקרב: "אם לא בעזה, אז רק בישיבה"
בימים אלו סמל יוסף חיים שריקי (20) מגדוד נצח יהודה, משתקם מפציעה ברגליו ומנצל את זמנו כדי ללמוד תורה. הוא הגיע לישיבה מאשדוד וגם אחרי הגיוס נשאר חלק בלתי נפרד ממנה. ברגע הקשה ביותר, כשנפצע מרימון, הוא חזר למקום אותו הוא מכנה בית ולחברים שהפכו למשפחה שנייה.
"הגעתי לכאן לפני שלוש שנים ומהרגע הראשון אהבתי את המקום והתחברתי לסגנון. יש כאן אווירה חמה ומשפחתית לצד לימוד ברמה מאוד גבוהה, בבוקר לימודי עומק, ממש צוללים לתוככי הגמרא, לצד אווירה חברתית טובה, פעילות עם הקהילה והמון תמיכה וליווי עם האברכים והר"מים (רב-מחנך) הרגעים האלו הם אלו שהכינו אותי לשלב הבא, לגיוס לצבא ולהתמודדות שבשירות".
קראו גם:
כיצד ישיבה יכולה להכין לשדה הקרב?
"כחייל דתי יש לך הרבה סוגיות שלחיילים אחרים אין. לדוגמא עניין איסור מלאכה לפני התפילה. בהלכה זה אסור, אבל מה עושים עם מסדר בוקר? או ריצת בוקר? יש כל מיני סוגיות, כמו לדוגמה שבת כהלכתה בשטח, מה עושים עם עירוב? הישיבה מעניקה לך את כל התשובות שאתה צריך כדי שתוכל לעשות שירות משמעותי, לצד המון שיחות עם בוגרי המכינה שחוו את זה בעצמם ויודעים איך להכין אותך".
ב-7 באוקטובר שריקי היה ימים ספורים לפני מסע הכומתה, אך כמו כל חיילי הסדיר הסתגל מהר למצב. "הרב אמר לנו שהמצב חריג ושלח את כל החיילים לפתוח טלפונים. קיבלתי הודעה להגיע לתל אביב, שם התארגנו על ציוד וירדנו לקיבוץ רעים. בהתחלה רק אבטחנו ובהמשך הייתה לי הזכות לחלץ עם כח קטן אזרחים ולטהר בתים.
"נכנסנו לבית וראינו חלונות מנופצים ותרמילי רובים, שמענו רעש מהממ"ד אבל ברגע שדיברנו איתם הם השתתקו, הם כל כך פחדו ולא העיזו לפתוח לנו. הצגנו את העצמנו, אמרנו להם שאנחנו כאן לעזור ושיפתחו מתי שהם מרגישים בנוח. אחרי כמה דקות הם פתחו את הדלת, אבא, אמא וילדה קטנה שרצה לידיים שלנו ופרצה בבכי, ראיתי על הפרצוף שלהם את אנחת הרווחה אחרי שעות בממ"ד. משם המשכתי עם זק"א לבארי, יד מרדכי ומקומות נוספים.
"בפברואר נכנסו לתמרון בעזה, במהלך פעילות בצפון הרצועה קיבלתי רסיסים ברגל ובירך, פינו אותי בהאמר עד לגבול ומשם לבית החולים. בגדול אמרו לי שאני בשיקום ויכול ללכת הביתה, אבל מבחינתי אם אני לא בעזה מגן על המדינה באופן פיזי, אז לפחות אגן עליה באופן רוחני. חשבתי לעצמי 'איפה אני הכי יעיל?' והמשכתי לישיבה ללמוד תורה. התורה היא הדרך שלי להמשיך לשמור על חברים שעדיין נלחמים בעזה. כל מה שעברתי מאוד חיזק את האמונה שלי, הרגשתי איך התפילות שלי שומרות עליי. אני מאמין שהתורה מאוד עוזרת לנו, אני רואה את זה בחיי היום יום שלי, התורה מגנה עליי בדרכים שלה.
"יש לי חברים בגדוד שמגיעים ממקומות חרדיים ועדיין מתגייסים. לצערי נצח יהודה איבדו חיילים במלחמה, הרבה חברים, הכרתי את כולם".
מהחתונה לקרבות בעזה: "עבדנו על אוטומט"
גם סמל ראשון דרור בלאו (22) ממחלקת הבנ"יש של הנח"ל הגיע לישיבת ההסדר בראשון לציון ומעולם לא עזב אותה. גם אחרי שנישא מצא דירה עם רעייתו סמוך לישיבה בשכונת רמת אליהו ונשאר חלק בלתי נפרד מחיי החברה בה. "במקור אני מזיכרון יעקב, חיפשתי הרבה זמן ישיבה ברמה גבוהה. הישיבה הכינה אותי כל כך טוב לצבא שיצאתי לפיקוד, זו הכנה ערכית, תורנית וגם פיזית, כי במקביל ללמודים וההכנה גם עבדתי על עצמי פיזית. זה מקום שכולם מחוברים בו, אני זוכר בטירונות שפתאום הודיעו לי שהגיעו מהישיבה לבקר אותי, זה היה מרגש".
ב-7 באוקטובר בלאו היה עם רעייתו בישיבה. "בדיוק הייתי בחופשת שחרור ורגע אחרי החתונה, לא הייתי בטוח מה לעשות אבל הרב אמר לי 'עם ישראל צריך אותך ואם צריך לפתוח את הטלפון ולקחת את הנשק אז לך על זה'. המפקד שלי שלח אותי לפלוגה האחרונה שלי, שם חתמתי על ציוד וירדנו דרומה בלי יעד מוגדר. היינו 20 חיילים ולא ידענו לאן להגיע, פתאום הגיע מידע על בני ערובה ומחבלים בבארי וידענו שזה היעד שלנו. כשמעל הראש שלנו כל הזמן אזעקות ורקטות נכנסנו ויצאנו מהקיבוץ וחילצנו מאות אזרחים, כל פעם התקדמנו עוד קצת, בהיתקלויות הכוחות המיוחדים נכנסו קודם ואנחנו חתרנו כמה שיותר לממדים".
איך עושים את השינוי בין שבת וחג למצב הזה?
"האמת שלמרות שהטלפון היה בכיס צמצמתי למינימום את השימוש בו, רק כשהייתי חייב לעדכן את המג"ד או כשרציתי לומר לאשתי לא לראות חדשות, רק להתפלל. אני זוכר שאמרתי לעצמי לזכור את הרגעים האלו כי הם משמעותיים, אבל בפועל עבדנו על אוטומט. עשינו הכל מהר, ואני לא באמת זוכר פנים.
"בהמשך שלחו אותנו לאימונים וכל יום חיכינו לפקודה להיכנס לעזה, עד שברוך השם נכנסנו לתמרון כמחלקה. זה היה גם מצחיק וגם מורכב. מצד אחד לצידך האנשים שאתה הכי אוהב בעולם ודואג להם ויש הרבה צחוקים, מצד שני אתה קם כל בוקר לבצע פקודות ולתת בראש.
"חברים מהפלוגה הקודמת שלי נפצעו וגם איבדו חברים, כל אחד מתמודד בדרך שלו, רק לוחם מבין מה חבר שלו עבר. לאחר המילואים חזרתי לישיבה וכאן אני ממתין שוב לחזור לשירות פעיל".
160 ימי לחימה - "לא היה בנו שום חשש"
מי שמלווה את החיילים מרחוק הוא מגייס התלמידים ובוגר הישיבה, אליחי כהן (30) נשוי ואב לשלושה, ששירת בסדיר כחובש ולוחם בגדוד שקד של גבעתי ובעצמו הוזעק למילואים. "הייתי בסדיר לפני 13 שנה והצבא תמיד ידע להכיל חיילים שהם תלמידי ישיבה, כמובן שכל הזמן יש תהליך למידה ושיפור אבל הצבא תמיד עם אוזן קשובה ופתוח לשיפור ולהתאים את התנאים. לאחר שאדם בונה ונבנה ומקבל כל כך הרבה מהישיבה, הוא גם רוצה להעניק בחזרה וכך הגעתי לתפקיד".
ב-7 באוקטובר, למרות שרעייתו הייתה בהריון מתקדם הצטרף לחבריו ויצא למלחמה. "אשתי הייתה בחודש שביעי עם 2 ילדים קטנים, אבל ידעתי שהקהילה שלנו תסייע לה. במקביל גם דאגתי ל-300 תלמידי תיכון שהתארחו אצלנו לכבוד החג, הם ישנו באזור ממוגן אז הם נשארו שם, באותה שבת התחמשנו ויצאו בערך 20 חניכי ישיבה למלחמה, סך הכל 70 חניכים ובוגרים מגויסים. לא היה בנו שום חשש, אנחנו רואים בזה חלק ממשימה לאומית.
"160 יום הייתי במילואים, היו לי הרבה שיחות עם אשתי האם אספיק את הלידה ובסוף זה קרה בדיוק כששחררו אותי לשבת. כל הזמן ניסיתי לשמור על קשר עם כולם, לדאוג לתרומות וציוד למי שצריך, לוודא שכולם בסדר, כשישה חניכים שלנו נפצעו אז ליווינו גם אותם, זה היה מורכב כי גם הרבנים גויסו".
כיצד המלחמה השפיעה על הישיבה?
"יש המון פעילות לחבר בין מי שמגויס ולעזור, היה בוגר שהתחתן בבסיס הצבאי ובאנו לשמח אותו, חניכים שראו את הרב שלנו היו ממש עם דמעות של התרגשות, ממש רעד בגוף. יש פחות ביקוש במחזור החדש, בעיקר כי צעירים מהדרום והצפון מפונים ופחות יש להם זמן לתוכניות, אבל אני מאמין שבעזרת ה' זה יסתדר. גם החבר'ה בישיבה מאוד עסוקים, יש המון מה לעשות, גם בבית מדרש וגם בפעילות בחוץ, תמיד יש תחלופה אנחנו דואגים שלצד ההתנדבות תמיד מישהו יחזיק את בית המדרש, שתמיד מישהו ילמד תורה".
מה דעתכם על המאבק סביב חוק הגיוס?
"אנחנו לא נכנסים לזה, ב-4 אמות יש לנו כל כך הרבה מה לעשות ואנחנו כל כך עסוקים. האחדות בעם היא העיקר שלנו. עוד מעט יגיעו צווי מילואים חדשים, לכל אחד מאיתנו יש כבר תיק ווסט מוכן, הטלפונים תמיד זמינים, אנחנו עסוקים בלהיערך לצו השעה וזה מה שעומד לנגד עינינו".