המנהלת המיתולוגית של בית ספר היסודי "גאולים" בבת ים, רחל אנג'ל, לא יכלה להביא לעולם ילדים משלה, אבל גם 40 שנה מאז סיום לימודיהם מספרים תלמידיה שהם עדיין מרגישים שהיא אמם. כעת, עשרים שנה אחרי שהלכה לעולמה, הם מבקשים להנציח את זכרה באמצעות קריאת רחוב על שמה בעיר.
"קיבוץ גלויות"
בית הספר הוותיק שכן בשכונת עמידר, שנחשבה בשעתו לשכונה של עולים. "היינו ממש קיבוץ גלויות והיו איתנו בכיתה ילדים עולים חדשים מארצות שונות כמו תימן, מצרים, פולין, רומניה ועוד. בעצם כולנו היינו מהגרים שהגיעו לכור ההיתוך בישראל", משתפת סיסי בודק, שבעצמה עלתה בשנת 1971 מאיראן לישראל והגיעה ללמוד בבית הספר בכיתה ה'. "אני זוכרת שנורא התרגשתי. הגעתי בספטמבר ולא הבנתי מילה ממה שדיברו, ולכן אמרו לי שאם אני לא אצליח להשתלב בכיתה ה' לפי הגיל שלי, יורידו אותי לכיתה ד'. ואז רחל לקחה אותי ביד, הביאה אותי לכיתה ואמרה לי באנגלית: 'אל תדאגי יהיה בסדר, את תלמדי עברית לאט־לאט ואז תשתלבי מצוין'. הדברים שאמרה לי נשמעו לי כל כך חמים באותו רגע של בלבול, שאפילו היום, אחרי כל כך הרבה שנים, זה עוד מרגש אותי".
במרוץ השנים, הבינה בודק שהבעת התמיכה הזו שהראתה לה המנהלת איננה חד־פעמית, שכן אנג'ל, שבעצמה לא יכלה להביא לעולם ילדים, התייחסה לכל ילד כאילו היה הילד שלה.
"אהבנו אותה כמו אמא", מספר שבתאי כהן ממחזור 1980, ונזכר במסדרי הבוקר שהיו בכל יום בבית הספר. "היינו רואים אותה ונעמדים דום, אבל לא ממקום של פחד, אלא ממקום של כבוד. שמענו בקולה והערכנו אותה כי ידענו שבאמת היה לה אכפת מכל תלמיד ותלמיד ואם מישהו היה מתנהג לא יפה היא היתה מתמודדת עם הדברים, מבררת, שואלת, מה קרה, איך קרה, לא מפחידה ולא מאיימת בלהעיף מבית הספר".
"הגיעה לבית של כל תלמיד"
ואכן, את אהבתה של אנג'ל לתלמידי בית הספר אשר ניהלה במשך 25 שנה, בין השנים 1989-1964, הרגישו כולם. כך התברר לאמנון מימון, שכתב פוסט ברשתות החברתיות שזכה למאות תגובות בנוגע למנהלת האהובה. "בגלל שזו היתה שכונה של עולים חדשים מרבית התלמידים חוו בעיות כלכליות", הוא מספר. "רחל עשתה ככל שיכלה על מנת שכל תלמיד יקבל את כל האמצעים לביטוי כישרונותיו. גם אם זה הצריך ממנה לעבוד מחוץ לשעות בית הספר. היא היתה נוהגת להגיע לבית המשפחה של כל תלמיד על מנת ללמוד את הסביבה בה הוא חי ולראות כיצד היא יכולה לסייע לו בלימודים. היא יצרה קשר חם ולבבי עם הורי התלמידים כדי לערבם ככל שניתן בתוכני הלימוד ולהנחיל להם את חשיבות הלימודים. אם ראתה שיש צורך בסיוע, היתה מערבת את הגורמים הרלוונטיים, כדי שהמשפחה והתלמיד יקבלו את העזרה הנדרשת מגורמי הרווחה".
דוגמה לכך מביא אלי עבאדי, המשתף כי אנג'ל הוציאה אותו מהבית בעקבות מכות שספג מאביו בתור ילד. "בזמנו, הרבה ילדים קיבלו מכות מההורים והרשויות היו יודעות ומעלימות עין. זה לא כמו היום שגורמי הרווחה מעורבים ואוי ואבוי להורה שירים יד על ילדיו. כאשר רחל גילתה שאבי מרביץ לי על בסיס יום־יומי, היא דיברה עשרות פעמים עם אמי עד ששכנעה אותה לשלוח אותי לפנימייה. את הכעס על אבי אני סוחב עד היום ממרום 60 שנותיי, אבל את האהבה של רחל שדאגה לי כשהייתי זקוק לכך, לעולם לא אשכח".
אנג'ל הלכה לעולמה בשנת 2000, אבל דמותה עדיין בלבם של תלמידיה. "היום ממרחק השנים, זה רק בולט עוד יותר", מוסיף כהן. "רחל דאגה להנחיל בלבבות שלנו מלבד לימודים גם ערכים כמו חמלה, חברות, כבוד הדדי ומידות טובות, אהבת הארץ והטבע. היום נדיר למצוא כבר מחנכים כאלה ‑ בכל רמ"ח איבריהם. אנחנו, תלמידיה, היינו לה כילדים".
"שעה לפני כולם"
המורה לשעבר עדינה ליטיג, שעבדה עם אנג'ל במשך 25 השנים שבהן ניהלה את גאולים, מספרת שהיתה כאם לא רק לתלמידים. "רחל היתה כמו אמא, לא רק של הילדים אלא גם של המורים, היא היתה נשמה גדולה והתחשבה בכל אחד, לא היה משהו שהיית מבקשת ממנה והיא היתה מסרבת".
אנג'ל, כך מספרת ליטיג, היוותה דוגמה לכל סובביה. "היא היתה מגיעה שעה לפני כולם ב־7:00 בבוקר והולכת שעה אחרי כולם. אך היום שלה לא היה נגמר בין כותלי בית הספר. היא המשיכה להתנדב ולהיות הרוח החיה מאחורי הרבה פעילויות קהילתיות, כאשר יותר מכל היא אהבה את ילדי בית הספר והתייחסה לכולם כמו לילדיה. היא תמיד אמרה, 'לכל ילד יש זכות ללמוד ואנחנו מקבלים לבית הספר שלנו את כולם', וכך היא אספה את מי שהיה זקוק למסגרת לימודית גם אם בבתי ספר אחרים סירבו לקבלו".
אלי עבאדי: "רחל גילתה שאבי מרביץ לי, היא דיברה עשרות פעמים עם אמי עד ששכנעה אותה לשלוח אותי לפנימייה. את הכעס על אבי אני סוחב עד היום, אבל את האהבה של רחל שדאגה לי כשהייתי זקוק לכך, לעולם לא אשכח"
נוגה דרבסקי, שסיימה את לימודיה בשנת 1975, מספרת כי זכורה לה במיוחד ההעשרה שקיבלה מאנג'ל. "רחל חיברה אותנו מאוד להיסטוריה של המדינה בצורה היפה ביותר. אני אמנם הייתי צברית, אבל רוב התלמידים היו עולים חדשים. היא עודדה קריאה ומחקר, קידמה פעילויות בבית הספר שבאותו הזמן לא היו טריוויאליות, כמו ביקור של חסיד אומות העולם, התנדבות בקרב קשישים והכנת שי לחיילים. היו מערכת עיתון בית ספרית, מקהלה ועוד דברים מעשירים רבים. הרגשנו את נוכחותה של רחל בכל דבר ודבר בבית הספר ועם זאת היא נתנה לנו חופש להיות פעילים. היא היתה דמות חמה שהכירה את כל התלמידים בשמם והרגשנו שאנחנו ממש הילדים שלה".
"כבוד לעיר בת ים"
את הפנייה לעירייה לקרוא רחוב על שמה של אנג'ל יזם מימון, שכתב בפוסט שהתחיל את הכל: "בשל היותה דמות משמעותית ומעצבת עבור כל כך הרבה מבוגרי בית הספר שניהלה, אנחנו פונים ומבקשים לשקול לקרוא על שמה של רחל אנג'ל רחוב בעיר בת ים. עיר בה היא לא רק לימדה אלא גם התגוררה. קריאת רחוב על שמה יכבד את זכרה ויותר מכל יכבד את העיר בת ים, שזכתה לכך שבשנים הראשונות לתקומתה, אישה בעלת שיעור קומה כמו גברת רחל אנג'ל, שימשה כמנהלת בית ספר ומהווה דוגמה וחיקוי לרבים מאיתנו עד עצם היום הזה".
מהעירייה נמסר: "עיריית בת ים מוקירה את פועלה של רחל אנג'ל עבור תושבי העיר. בקשת הבוגרים התקבלה, תעלה לדיון בוועדת השמות הקרובה ותתקבל החלטה בהתאם לנוהל".
