עיריית בת ים אמורה הייתה לקבל פיצוי נכבד של 4.5 מיליון שקלים שפסק לה בית המשפט המחוזי בתל אביב. הבעיה - בית המשפט העליון ביטל את הפסיקה הזו.
איך הכל התחיל?
הפרשה החלה בשנת 2010, כאשר עיריית בת ים פרסמה מכרז למכירת קרקע עירונית בדרום העיר. משה אהרוני הגיש למכרז שתי הצעות: האחת, בשם חברת "אל מול הים" שבבעלותו, והשנייה באמצעות חברת "נווה", שאהרוני מחזיק (בשרשור) מחצית ממניותיה. שתי ההצעות הוגשו על ידו באותו יום, ויחד עם ההצעות, הפקיד כל אחד מהמציעים ערבות בנקאית בסכום של 500,000 שקל.
העירייה פתחה את המעטפות, והסתבר כי ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה למכרז הייתה הצעתה של חברת "אל מול הים", בסכום של כ-71 מיליון שקל, ההצעה שהגיעה למקום השני הייתה של חברת "נווה", בסכום של כ-66 מיליון שקל. בהמשך התברר כי בפועל חברת "אל מול הים" לא חתמה על הסכם המכר בתקופה האמורה, ולא העבירה לעירייה את הכספים שהיה עליה להעביר לה.
משום כך, הודיעה העירייה לחברת "אל מול הים" שזכייתה במכרז בטלה, והודיעה על זכייה במכרז למציעה הבאה אחריה: חברת "נווה". במקביל הערבות הבנקאית של חברת "אל מול הים" – חולטה.
עיריית בת ים הגישה תביעה
חמש שנים עברו, ובשנת 2015, למדה עיריית בת ים על כך שאהרוני החזיק באופן ישיר ועקיף בשתי החברות והגישה תביעה כנגד אהרוני וחברת "אל מול הים". לטענת העירייה בתביעתה, המכרז יצר הסכם מחייב בינה לבין חברת "אל מול הים", אשר הופר על ידי אהרוני. משום כך, נטען שהעירייה זכאית לא רק לחילוט הערבות הבנקאית, אלא גם לפיצויי קיום אשר יעמידו אותה במצב בו הייתה אלמלא הופר ההסכם עמה.
בפרט נטען, כי העירייה זכאית לפיצוי בסכום של כ-4.5 מיליון שקל, המהווים את ההפרש בין הצעת חברת "אל מול הים" לבין הצעת חברת "נווה", בניכוי הערבות הבנקאית שחולטה. העירייה טענה, כי הפרת הסכם המכר נעשתה על ידי המערערים בחוסר תום לב תוך עשיית עושר שלא במשפט, היות ואהרוני מחזיק בשרשור בחברת "נווה" - ובהתאם, היה לו אינטרס ממשי להפר את הסכם המכר עם העירייה.
קראו גם:
פסק הדין והערעור
בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת העירייה וקבע כי אהרוני והחברה שבבעלותו פעלו בחוסר תום לב רבתי בשלב הטרום חוזי, וחייב את אהרוני ואת החברה שבבעלותו בסכום של כ-4.5 מיליון שקל – המשקף את ההפרש בין הצעת חברת "נווה" לבין הצעתה של "אל מול הים" (שעמד על 5 מיליון שקל), בניכוי הערבות הבנקאית שחולטה (בסך חצי מיליון שקל).
על פסק הדין הזה הגיש אהרוני ערעור לבית המשפט העליון. לטענתו, הקביעה לפיה חברת "אל מול הים" נהגה בחוסר תום לב ופעלה ללא כוונה להתקשר מלכתחילה בהסכם המכר, היא קביעה המנוגדת לראיות בתיק. לגישתו, המסקנה העולה מחומר הראיות היא כי לחברה הייתה כוונה להתקשר בהסכם המכר, והיא ביצעה לשם כך פעולות בפועל, ואף המציאה לעירייה מסמכים ותיעוד שהתבקש על ידה כחלק מהליך מימוש הזכייה. כל אלה מעידים על כוונתה הכנה של חברת "אל מול הים" להתקשר בהסכם המכר.
עוד נטען בערעור, כי לעירייה כלל לא נגרם נזק, הואיל והצעותיהן של שתי החברות עלו באופן משמעותי על המחיר המינימלי שנקבע במכרז. מנגד, לאהרוני לא צמחה תועלת כלכלית מהאירועים המתוארים. זאת מאחר שלו הייתה חברת "אל מול הים" רוכשת את המקרקעין, אהרוני היה זוכה ב-100% מהרווחים; ואילו מאחר שחברת "נווה" זכתה במכרז – אהרוני נהנה מ-50% מהרווחים בלבד.
העירייה מנגד טענה, כי התנהלות המערערים (אהרוני ו-"אל מול הים") נגועה בחוסר תום לב. זאת כאשר חברת "נווה" הוקמה כחברה ייעודית לטובת הגשת המכרז. בין הטענות שעלו: אהרוני הוא הבעלים הן של חברת "אל מול הים" והן של מחצית הזכויות בחברת "נווה", אהרוני הודה כי הסתיר מיתר מנהלי חברת "נווה" את העובדה שהגיש הצעה נוספת מטעם חברת "אל מול הים", אהרוני הוא זה שהגיש בפועל את שתי ההצעות; והוא אף היה זה שנכח במועד פתיחת ההצעות.
שופטי העליון הכריעו
השופטים בעליון לא הגיעו להחלטה פה אחד, אלא קיבלו את הערעור ברוב של שני שופטים. השופט חאלד כבוב, שייצג את עמדת הרוב, קיבל את הערעור שהגיש אהרוני, וקבע כי לא הוכח שהוא פעל בחוסר תום לב. מנגד, בדעת מיעוט ביקשה השופטת רות רונן - לדחות את הערעור, מאחר שלטענתה מדובר ב"התנהלות תכססנית", שאפשרה לאהרוני לתמרן בין ההצעות השונות שהגיש, ולשלם סכום נמוך יותר משהציע.
בכך, העליון הפך את החלטת המחוזי, וקבע כי לא הוכח שאהרוני פעל בחוסר תום לב, ולכן העירייה הפסידה 4.5 מיליון שקלים. אבל זה לא סוף פסוק - גורמים בעיריית בת ים מסרו ל"מיינט בת ים" כי בכוונתם לערער על פסק הדין.
