אחרי שראתה את כל הזוועות במלחמה באוקראינה, ולריה צחובסקי, עובדת סוציאלית בבית החולים וולפסון הסתערה על התפקיד ביתר שאת מאז השבעה באוקטובר.
כמי שראתה כבר הכול וטיפלה בנשים שנאנסו, ילדים שנפצעו ופליטים שנותרו חסרי כל, היה ברור שהיא תהיה הראשונה שתחכה במרכז הרפואי לנשים שחזרו משבי החמאס. עכשיו היא מספרת בראיון ל"מיינט" על התפקיד התובעני אך מלא הסיפוק ועל הימים והלילות שהיא משקיעה לסייע לכל מי שזקוק לעזרתה. "העבודה הזו נותנת פרופורציה לחיים האמיתיים".
חבלי הקליטה: "בכיתי כל היום"
השבוע צוין ברחבי העולם יום העובד/ת הסוציאלי/ת הבינלאומי. ולריה צחובסקי, בת 43, תושבת שכונת רמת הנשיא בבת ים, עובדת סוציאלית, משקיעה את כל ימיה ולילותיה במקצוע. "אנחנו רואים מקרים מאוד קשים. היום הכי גרוע שהיה לך בחיים – זה היום-יומי שלי", היא אומרת השבוע.
קראו גם:
היא נולדה באוקראינה, עשתה תואר שני בעיתונאות, ואף הייתה לאחת הכתבות המובילות בתחום הספורט במדינתה. אולם בשנת 2004, רוסיה פתחה במלחמה וסיפחה לעצמה את חצי האי קרים, מה שהוביל למעשה לתקופה נוראית בין המדינות, וגם לעזיבתם של עשרות אלפי יהודים מן האזור.
"עליתי לארץ לפני 11 שנים בעקבות המלחמה עם רוסיה, וגם בעקבות גירושין. אמנם ידעתי את כל רזי מקצוע העיתונות, אבל לא ידעתי את השפה בארץ, לא ידעתי מה אפשר לעשות ובמה אוכל לעבוד. אחרי שמונה חודשים אמרתי לעצמי שאני רוצה לחזור, כי אני לא מוצאת עבודה. בלשכת התעסוקה עשו לי כל מיני אבחונים ובדיקות, ואמרו לי שהכי מתאים לי זו עבודה סוציאלית.
"לא ידעתי מה זו עבודה סוציאלית, וזה מאוד שונה באוקראינה – שם זה בעיקר טיפול בקשישים. בארץ זה יותר תמיכה רגשית, אבל פי אלף יותר מעניין", היא מספרת. ולריה נשלחה ללמוד את המקצוע במשך כשנתיים במכללת אשקלון: "בהתחלה היה מאוד קשה, בכיתי כל היום. לא פשוט ללמוד שפה חדשה בגיל 32, ובמקביל ללמוד מקצוע חדש. היו איתי מרצות ומרצים שנשארו איתי והסבירו לי כל מה שאני לא מבינה. אבל ככל שהתקדמתי, הבנתי שזה מתאים לי – וכי המבחנים שעשיתי בלשכת התעסוקה היו נכונים".
ולריה ממשיכה ומספרת: "באוקראינה לא דיברתי עברית על אף שהייתה לי משפחה בבת ים, כולל אמא שלי. אבל ברגע שעליתי לארץ, התחלתי להבין את ההיגיון שמאחורי השפה העברית, ושלאו דווקא צריך ללמוד אותה באולפן – אלא למעשה לחיות את השפה: צריך לראות חדשות, לקרוא עיתונים, וגם להבין את התרבות, אם זה ללכת למופע סטנד-אפ ולהיכנס למציאות של הארץ. החברה הכי טובה שלי פה היא ישראלית – ואנחנו רק מדברות עברית בינינו, וכך בעצם מבינים את ההומור הישראלי".
השליחות באוקראינה: "מנענו סחר בנשים"
מזה שבע שנים שולריה עובדת במקצועה כעובדת סוציאלית, ומהן שלוש שנים במרכז הרפואי וולפסון. אולם איך שהצטרפה לצוות העובדים הקבועים, בדיוק החלה מלחמת אוקראינה-רוסיה הנוכחית, ו-ולריה הרגישה שהיא חייבת לסייע לארץ הולדתה: "לא ביקרתי באוקראינה מאז שעזבתי אותה, אבל המלחמה החלה בשנת 2022, והרגשתי שאני חייבת להתנדב לעמותת "טופז בינלאומי", העוסקת בקידום מיזמים חברתיים ובסיוע הומניטרי, למבצע חילוץ והצלה של נשים עם טראומת המלחמה, ומספקת סיוע הומניטרי, כלומר מאפשר להן לעבד את הטראומה וגם מעניק להן מידע שימנע את המשך הניצול".
מה בדיוק עשית שם?
"הייתי במשלחת לפולין, עבדנו עם נשים שעברו פגיעה מינית מחיילים רוסיים. המשלחת הייתה כדי למנוע מסחר בנשים, כי במלחמה מי שסובל הכי הרבה אלו הן נשים. הרבה מאוד רצו לנצל את המצב, כי אנשים ברחו בלי כסף, השאירו בית הרוס והגיעו אלינו עם טראומה גדולה. הן מגיעות עם שקית אחת ובתוכה חתול ובשקית ביד השנייה קצת בגדים וילד תלוי להם על הכתף. בנינו צוות קטן של עובדים סוציאליים, רופאים, פסיכולוגים, וטיפלנו באלפי נשים".
חווית אובדן במלחמה?
"הרבה מכרים שלי נרצחו, כמעט כל החברות שלי – הבעלים שלהן במלחמה, חברה טובה אחרת במשרד הבריאות שם ומספרת לי מה קורה במציאות. יצא לי לעשות בארץ הרצאות לצוותי בתי חולים על טראומה משנית, ומאז שהמלחמה באוקראינה התחילה, להבין גם איך מדברים עם אנשים שחוו טילים. מעצם המלחמה באוקראינה צברתי ידע וניסיון לקראת מלחמת 'חרבות ברזל' שאנו חווים כיום בארץ".
טראומת המלחמה זהה בכל מקום?
"בארץ ידענו שנצטרך לקבל חטופות וחטופים, ועשינו הכנה בבית החולים. עברנו הרבה סימולציות והדרכות – אפילו חודש לפני שהחטופות הראשונות חזרו הביתה. במהלך ההכנות דיברנו עם כל הצוות הסוציאלי, וגם אני דיברתי עם חברות שקיבלו חיילים אוקראיניים שחזרו משבי רוסי - איך לקבל, מה לעשות, כדי להבין עם מה אנחנו הולכים להתמודד עכשיו, כי אף אחד לא עבר את זה לפני כן בארץ, ורצינו לעשות את העבודה הכי טובה שאפשר".
הטיפול בחטופות: "זו הייתה זכות לטפל בהן"
לפני כמה חודשים באחת הפעימות של העסקה מול חמאס, בהן שוחררו חטופים, בעיקר נשים וילדים, הגיעו חלק מהנשים לבית החולים וולפסון, השבות התקבלו למחלקה ייעודית שהוכנה עבורן מבעוד מועד ואובטחה ע״י השב״כ, צחובסקי הייתה שם לקבל אותן. "קיבלנו אותן לחדר ייעודי, שמשמש בשגרה לקבל גברים, נשים או ילדים שחוו פגיעה מינית. החדר זמין 24/7 ואנחנו עושים כוננויות, ומגיעים לבית החולים אם קורה משהו. בחדר פוגש את הנפגעת צוות מנוסה, אם זה עובדת סוציאלית שמרכזת ומתאמת בין גורמי הטיפול השונים ומלווה את הנפגעת מרגע הגעתה, אחות רופא (רופא נשים/כירורג/רופא ילדים/רופא משפטי), חוקר משטרתי / חוקר ילדים, מתנדבת מהמרכז לסיוע נפגעות תקיפה מינית – בהתאם לרצון הנפגעת ועוד".
"זה למעשה חדר הרגעה שקט, סוג של חדר נפרד כי לא רצינו שהשבות תסתובבנה בכל בית החולים, וכל דבר שהיא צריכה כבר נמצא עבורה שם בחדר. במרכז הרפואי וולפסון קיבלנו רק נשים, ואני זו שקיבלה את הזכות לטפל בהן. אני לא יכולה לספר יותר מדי פרטים, אבל כל הנשים עברו טראומה פיזית, רגשית, ומעבר לצוות הרגיל שקיבל אותן, הבאנו גם תרפיסטים, דיאטניות – כדי לעשות כל מה שרק אפשר. הקטע הכי מרגש, שטיפלתי לתוך הלילה באחת הנשים המבוגרות ששבה.
לאחר כמה שעות חזרתי הביתה להתרענן, וחזרתי בבוקר – ואותה אישה, שהרגע חזרה ממנהרות החמאס, פתאום החלה לשאול אותי ודואגת לי: "הספקת לנוח? הספקת לאכול?", כלומר פתאום היא שואלת אותי חזרה ודואגת לי – היא מצליחה לחשוב על בן אדם אחר שעומד מולה. אני לא חושבת שהתרגשתי כך מעולם... אנחנו עכשיו מוכנים ורק מחכים שיחזרו שאר החטופים מהשבי ונוכל לטפל גם בכולם. אני מחכה כל כך לחבק אותם".
תנאי השכר: "לעבודה הזו באים מהבטן"
צחובסקי מטפלת בשיגרה בנשים וגברים המגיעים לחדר האקוסטי. "מאז הקמת המרכז, טופלו במקום למעלה מ-2,800 נפגעי תקיפה מינית. לפעמים יכול להגיע מקרה כל יום, ולפעמים כל כמה ימים, זה תלוי ביום, בעונה או בחגים. אני גם אחראית על פנימית ג', נוירולוגיה וכירורגיה, ועוזרת בכל מה שקשור לבשורה המרה.
"אני מסייעת לאנשים שמשנים את הסטטוס מעצמאי לסיעודי או עוזרת בהסברה אודות החמרת מצב, נכות ואף מסייעת להם במילוי הטפסים. אני מתעסקת הרבה מאוד עם התמכרות - אם מישהו צריך גמילה, שירותי הרווחה, אלימות במשפחה, אלימות בקשישים ועוד ועוד. העבודה שלי מאוד מורכבת ותלויה בנסיבות האירועים, ואנחנו רואים מקרים מאוד קשים. עם זאת, אני מאוד אוהבת את העבודה שלי".
את עובדת מאוד קשה, אבל התנאים של העובדים הסוציאליים בארץ לא משהו.
"אומרים לי כל היום שאני עושה עבודת קודש, ואני לא מבינה על מה מדברים, כי אני מקבלת משכורת עבור העבודה שלי. לגבי גובה המשכורת – בשביל זה יש לנו איגוד שנלחם בשיניים למעננו. אבל כל מי שנמצא בעבודה סוציאלית, יודע מראש שהוא לא יהיה מיליונר מהעבודה הזו, אתה מגיע לעבודה הזו כדי לעשות משהו ערכי. אני מדריכה הרבה סטודנטים בתחום, ואפשר לראות שמי שהגיע ללמוד את התחום בעצם נולד להיות עובד סוציאלי, ואני מקווה שעד יסיימו את הלימודים, לא ירצו לברוח – כי התנאים ישתפרו בשנים הקרובות. אבל זהו מקצוע ערכי שבא מהבטן, וצריך את האנשים האלו שיכולים לעשות שינוי ולעזור לאחרים".
את חיה את עבודתך 24/7, את מספיקה לעשות גם דברים אחרים?
"אני משחקת כדורשת בליגה הארצית – וזה מה שנותן לי כוח. זו חברה תומכת של נשים, וזה מאוד מעצים אותי. בשאר הזמן, אני מטיילת בארץ או מקשיבה למוזיקה. למדתי עם השנים מה עושה לי טוב אחרי יום עבודה קשה או לילה קשה – וצריך לדעת איך לחזור למחרת עם חיוך לעבודה. אתה לומד כל יום איך להיות ליהנות ולהיות שמח מהדברים הקטנים של החיים".
