טפסר משנה שאול רחמים הוא מפקד תחנת כיבוי האש של חולון. הוא חולש על צוות של 74 לוחמי אש ועובדי מנהלה, נותן מענה ליותר מ־4,000 אירועים בשנה, ומאז פתיחת מלחמת "חרבות ברזל", דאג שהצוות שלו יציל את המצב מכמה "מגה-אירועים", שהיו עלולים להסתיים אחרת אם לוחמי האש לא היו נכנסים לתמונה.
הסולם הגבוה ביותר
טפסר משנה רחמים, 55, תושב שוהם, נשוי ואב לשלושה, סיים את שירותו הצבאי כלוחם בגדוד 202 של הצנחנים והחל את דרכו במערך הכבאות וההצלה בשנת 1990, תחילה בתחנת תל אביב כלוחם אש, לאחר מכן כמפקד צוות, מפקד משמרת וסגן מפקד תחנת תל אביב. לפני כשנתיים וחצי החל לפקד על תחנת חולון, החולשת על הערים חולון, בת ים והמועצה האזורית אזור.
קראו גם:
בראיון בלעדי ל"מיינט חולון" ו"מיינט בת ים" הוא מספר כי באופן רגיל בתחנת חולון יש בממוצע כעשרה אירועים ביום. בחישוב זריז, זה מסתכם בכ־4,000 קריאות בשנה. "אנחנו כיום צוות של 74 איש, מתוכם 20 עובדי מטה ובוקר, וכ־54 לוחמי אש הפעילים בשטח. תחנת חולון משמשת כתחנה האזורית של העיר חולון, ויש עוד תחנה קטנה יותר בבת ים".
מלחמת "חרבות ברזל" שינתה את כמות האירועים בעיר?
"אפשר להגיד בביטחון שכמות האירועים בערים חולון ובת ים ירדה משמעותית מאז תחילת המלחמה. ללא ספק, טיפולים בבעיות שבשגרה, כמו דליפות גז, שחרור מעליות, שריפות רכבים, דליקות במפעלים וכדומה - צנחו, ויש לזה סיבה. התעשייה עובדת ברמה של 40 אחוז. רוב האנשים בבית או במילואים, אז אם מתפתחת שריפה קטנה בבית - רוב האנשים משתלטים עליה לבד, או מתקשרים אלינו לגבי האירוע. בהחלט ניתן לציין שיש שקט יחסי תחת אזעקות".
הרגשתם שחסר לכם ציוד במלחמה?
"מבחינת ציוד מצבנו בתחנה טוב, אפילו טוב מאוד. המלחמה אפילו שחררה חסמים וציוד שהיה אמור להגיע, וכך מה שהיינו צריכים הגיע יותר מהר. לדוגמה, גנרטור חירום שלא היה תקין הרבה זמן, כי לא היה תקציב, פתאום נמצא לו תקציב ותוקן".
לאחרונה פורסם אירוע בערד שבו מחסור בסולם עלה בחיי אדם. מה קורה אצלכם?
"בשנה האחרונה קיבלנו מנוף בגובה של 60 מטרים. זה המנוף הגבוה ביותר בארץ, היחידי בארץ, ולהערכתי גם היחידי במזרח התיכון. רוב המנופים מגיעים לגובה של 38 מטר. האזרח הקטן שגר בחולון ובבת ים יכול להיות גאה, כי הסולם הזה זמין עבורו תוך שתיים‑שלוש דקות".
צפיפות והזנחה
הבעיות הייחודיות שאיתן מתמודדים כבאי חולון, לדברי טפסר משנה רחמים, הן צפיפות, מבנים ישנים ומחסור בציוד נגד אש. "רוב האירועים שאליהם אנו נקראים הם בבת ים. זו אוכלוסייה קשישה וללא אמצעים. מעצם כך יש הזנחה, ואין מי שמטפל באופן שוטף במעליות, בגז, וכתוצאה מאי-טיפול מגיעים לאירוע שמתגלגל. הבנייה מאוד ישנה בבת ים, ורוב הבתים בני 80 שנה ויותר. זה מאוד משפיע על כל אירוע, כיוון שהמערכות מיושנות – אין ספרינקלרים, מטפים, גלאי עשן, ואולי הכי גרוע, זו העיר השלישית הכי צפופה בארץ. כך גם קשה לטפל בכל האירועים, ובעיקר קשה להגיע אליהם עם רכבי כיבוי אש גדולים".
מה השתנה אצלכם מתחילת המלחמה?
"מחוז דן, ותחנת חולון שהינה חלק ממנו, עברו ביום שבת, 7.10, כבר בשעה 6:30 בבוקר, לגיוס של 24. בדרך כלל בשוטף, לוחם אש עובד 24 שעות, ואז מקבל 48 שעות חופש. ביום שבת ניתנה הנחייה של 24/24 (24 שעות עובדים, ונחים 24 שעות). לדוגמה, אם ביום רגיל אנחנו ארבעה צוותים שחולשים על חולון-בת ים-אזור, כעת אנחנו שישה צוותים. בנוסף, ריעננו את נקודות ההזנקה בחולון ובבת ים, ואנחנו מקדמים כלי רכב ומפזרים אותם ברחבי העיר, כדי לצמצם זמן תגובה בשעת חירום. באותו בוקר גייסנו את כל הכוחות, ובשעה 8:30 בבוקר כבר הספקנו להכריז על מוכנות לחירום. כלומר תוך שעתיים בלבד היינו בשיא הכוננות, והרבה בזכות הקורונה, כי הקורונה נתנה לנו ניסיון לעבור משגרה לחירום".
נפילות רסיסים רבות
"אחת הבעיות הכי גדולות שראינו במהלך המלחמה בעיר, וזה לא רק אצלנו, היא הסקרנות והמציצנות של הישראלים", אומר טפסר משנה רחמים. "מכיוון שההנחיות אומרות במפורש שלא להיות תחת כיפת השמיים במשך עשר דקות מהישמע האזעקה, וחולון היא המקום השלישי בארץ מבחינת נפילות (אחרי אשקלון וראשון לציון ‑ ש.ש), משמע שיש אינספור יירוטים בשמיים מעל בת ים וחולון.
"ברגע שיש יירוט, הרבה מאוד רסיסים מתפזרים על רדיוס גדול. חתיכת ברזל נופלת לך על הראש ואתה נהרג מיד, רסיס בגודל ג'ולה וזה יכול לסגור את העניין. אבל יצר המציצנות גורם לישראלים להישאר בחוץ, ואני אומר חד-משמעית - אפשר למות בשנייה. בעיה נוספת, היא אנשים שנוסעים ברכב, שומעים אזעקה, עוצרים באמצע הכביש ומשאירים את האוטו פתוח ורצים לאיזה בניין. זה יוצר פקק וחוסם את הציר לרכבי החירום. אז אם אתם נוהגים ברכב בזמן אזעקה, השתדלו להעמיד את האוטו בצד הכביש".
הטיל פגע בבת ים, לוחמי האש הצילו את המצב בגבורה, צפו >>>
הטיל פגע בבת ים והכבאים הצילו את המצב
איך אתם יודעים לזהות איפה נפל טיל?
"רוב הטילים שנפלו וגרמו לנזק - הפגיעה הייתה דרך הגג. מיד לאחר אזעקה, אם אנו לא מקבלים קריאות חירום, אנו נוסעים וסורקים ברחבי זירות אפשריות ובודקים אם יש נזק. הבעיה היא שלרוב מחוץ לבניין לא רואים פגיעה, כי הטיל חודר שלוש קומות מלמעלה. רק כשחותרים לתוך הבניין ועושים סריקות, אפשר לזהות היכן נפל. לכן אנחנו מסתמכים על הדיווחים של האזרחים שמתקשרים למוקד 102, וזה מאוד חשוב על מנת לצמצם את האירוע ולהציל חיים. גם הציבור יכול לסייע בכך ‑ אם אדם מזהה שיש נפילה בבניין שבו הוא נמצא, דבר ראשון שהוא צריך לעשות זה לנתק תשתיות – ברז גז, או להוריד מתג בארון חשמל. אם אתם נוסעים לשבוע בגלל המצב, סגרו את ברז הגז לתקופת הנסיעה".
עד כה נפלו שלושה טילים בבת ים ובחולון, בהם אירוע יוצא דופן.
"באחד משלושת האירועים שבהם נפלו טילים על בת ים וחולון, היה מקרה אחד שבו טיל טמיר, הטיל המיירט של כיפת ברזל, נפל חי באחד הרחובות. מדובר בטיל בעל ראש נפץ של 11 ק"ג שלא התפוצץ. ברגע שנופל מיירט חי הוא עושה נזק קל לסביבה, אבל אין לו סכנת פיצוץ, ורק צריך לקרר אותו. אבל בפועל, כתוצאה מרסיס שנפל בתוך בית, התחילה בעירה, ויש שם טיל חי ‑ ראש נפץ. התחלנו לטפל בבעירה, אבל תוך כדי שריפה חטפנו עוד אזעקה, והיינו צריכים לעזוב הכל ולהתגונן. חזרנו, וידענו שאם אנחנו לא משתלטים על האש שלא תגיע לטיל הזה, זה ייגמר ברע ועוד באמצע שכונת מגורים. כל האנשים שהגיעו לזירה התנדפו, ורק ארבעה לוחמי האש נשארו שם, פעלו בנחישות, בתבונה ותוך חירוף נפש כדי למנוע את הפיצוץ".
התמונות שבקיר
טפסר משנה רחמים ביקש לאחרונה לתלות תמונות של חטופים ברחבי התחנה. "ביקשתי לתלות את תמונותיהם כדי לזכור עבור מי אנחנו קמים כל בוקר, ולהבין שזו תכלית העבודה שלנו. אבל יותר חשוב לי מכך, הרבה מתושבי עוטף עזה שוכנו בבתי מלון בבת ים וקצת בחולון. מאז אותה שבת נוראית, אני בכל יום אני מוציא כבאית לאותו מלון או אכסניה שבה מרכזים את הילדים, שעדיין לא מוכנים לתקשר עם הסביבה. הם רואים את לוחמי האש שבאים עם המים והקצף, ואנו נותנים להם ללבוש את הציוד ומנסים לגרום להם להשתחרר.
"יש כ־30 ילדים שנמצאים ממש בטראומה, וניסיתי להעלות הילוך ולהביא אותם לתחנה, אבל אין להם את האומץ עדיין לנסוע חמש דקות ולהגיע אלינו. פה כמובן נפנק אותם – אבל זה עדיין תקוע, פשוט קשה להם, הם עוד לא נפתחו ומפחדים לעזוב את המקום שבו הם נמצאים. אנו נמשיך להגיע אליהם, עד שבסוף ישתחררו".
