על כולנו עוברת תקופה לא פשוטה, אבל חשוב שכולנו נדע להתמודד מעמדה חזקה. בחיים האישיים שלי עברתי דברים קשים יותר מקורונה, והיה לי הרבה זמן לחשוב על החיים. ברור לי שאלה דברים שחולפים, ושהקורונה לא תשמיד אותנו. לא הגיע סוף העולם. וברור לי שלכולם לא פשוט, כי אלה שלא ניזוקו מהמחלה אולי ניזוקו מבחינה כלכלית ותעסוקתית, או שליבם עם אלה שכן ניזוקו.
חלפוןחלפון
חלפון
(צילום: אבי מועלם)
אף אחד לא ציפה לתרחיש כזה, ולא סתם אומרים 'לא לעולם חוסן'. אתה לא יודע אף פעם מה, ומתי, מחכה לך מעבר לפינה. מי היה יכול לדמיין שבעלי אולמות יזדקקו לתרומות ולמענקים כדיי להתקיים. בעל מסעדה שהיה עושה המון כסף באופן שוטף פתאום יכול לאבד את כל הונו בשנה אחת ולהתרסק.
שיחקתי מול עשרות אלפי צופים באצטדיונים ענקיים, ולקראת סוף הקריירה שלי הכרתי את החיים דרך בית הסוהר. והנה היום, תודה לאל, אני נמצא במקום הכי טוב בעולם. יותר טוב גם מזה שבו הייתי כשחקן. התחתנתי, נולדה לי עוד ילדה והסתדרתי מבחינה כלכלית. וזאת אחרי שהייתי בפשיטת רגל. לאחרונה אפילו פתחתי לי עוד נישה טובה, בתחום הבניה, ואני מאושר. ולמה הצלחתי? כי גם כשאני עם הראש מתחת לאדמה לא אתן לשום דבר ולאף אחד לשבור אותי. גם כשחקן, כששברתי רגל תמיד ידעתי לחזור. ואפילו טוב יותר מאשר לפני הפציעה. האופי של חזק. אנשים קורסים במשברים אישיים, וטוב שיידעו שאם רוצים מספיק - אפשר לצאת מכל משר או קושי.
אז אמרו שלא אוכל לעבוד עם ילדים כי זה לא מוסרי ולא ראוי. אמרו, אמרו ואמרו. ומה קרה? הקמתי בית ספר כדורגל בבת ים שלא היה כמותו מעולם בעיר. וכל ההורים ששים להביא את הילדים שלהם אליו. ידעתי מה אני שווה ומאיזה חומר קורצתי. ידעתי שאני שאני אדם מוסרי שגדל בבית טוב. אם הייתי שומע בזמנו לכל הקנאים, הרעים וצרי העין - לא הייתי מתקדם.
שיחקתי מול עשרות אלפי צופים באצטדיונים ענקיים, ולקראת סוף הקריירה שלי הכרתי את החיים דרך בית הסוהר. והנה היום, תודה לאל, אני נמצא במקום הכי טוב בעולם. יותר טוב גם מזה שבו הייתי כשחקן
אני זוכר שהגעתי לרון קופמן ב'יציע העיתונות', כשישבתי בבית ולא היה לי מה לאכול. חיפשתי מקום עבודה, והוא טען שאני לא יכול לתת דוגמה לילדים. ואמרתי לו 'בגישה הזאת אתה גורם לאדם לחזור לפשע. תפתחו דלת, תנו צ'אנס לאנשים. אדם ראוי להוכיח שהיתה לו מעידה אחת וזאת לא דרך חיים'. אם מישהו יחזור על ההתנהלות הרעה שלו - גם אני אהיה קופמן ואגיד שאין לו מקום בחברה. אני שילמתי את המחיר על טעות שעשיתי, ובחרתי לנהל חיים הוגנים - ולכן דווקא מהמקום הזה אני יכול ללמד ילדים איך לא להגיע למקום הזה, ואיך לעולם לא להוריד את הראש ולא לתת לאף אחד אחר להוריד לך את הראש".
באופן כללי ספורט ללא קהל כפי שהתקיים בסיום העונה לא שווה צפיה בכלל. זה כמו ששחקן תיאטרון ב'הבימה' יעלה לבמה בלי קהל - איזה טע יש לזה? היה עדיף לעצור הכל. ולחזור רק כמו גדולים לספורט עם קהל. ברגע שאין את החוויה מול הקהל – הספורט הוא ריקני.
בית הספר לכדורגל שלי כולל 280 ילדים שמתאמנים על דשא ועוד 170 לערך במתנ"סים. יש לנו 14 מאמנים ותנאים טובים. כולם יודעים מהיום הראשון שהערכים וההתנהגות הם במקום הראשון, ורק על גבי זה מגיע הכדורגל. אנחנו מלווים את הילדים בבתיה"ס וביומיום - וההורים עפים על זה. מרוב שאוהבים את ביה"ס לכדורגל יש הורים שהעדיפו לשלוח את הילדים אלינו ולא לביה"ס הרגיל בתקופת הקורונה.
ילדים שלא היו מקובלים בחברה, או פגועים רגשית, מפתחים ביטחון ומשתפרים בלימודים אחרי שהצטרפו לבית הספר לכדורגל. זה שווה לנו הכל. ב-17 באוגוסט נפתח את שערי בית הספר לכדורגל בבת ים, לשלושה אימונים בחינם, לכל ילד שירצה להגיע.