כנערים במגמת התיאטרון בתיכון שז"ר שבילו בחוף הים בבת ים, גיל ארי־כהן ואליאור פלח חלמו ליצור יחד. בשבוע האחרון זה קרה כאשר הם העלו על בימת תיאטרון "הבימה" מחזמר קומי בסגנון "ברנשים וחתיכות" שבו חבויים דיאלוגים, דמויות וסיטואציות מילדותם בבת ים.
קראו גם:
על הברזלים
זר אולי לא יבין זאת, אך מי שמכיר את השניים יכול בקלות לזהות בהם את "עמרם", גיבור ההצגה, בן למשפחת פשע שעתיד לרשת אותה ומוצא את עצמו מתחבא בקאנטרי קלאב יוקרתי, אותו משחק במחזה ארי־כהן.
"הכרתי הרבה 'עמרמים' בבת ים", מספר השבוע השחקן והמחזאי ארי־כהן (31), בוגר בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" שברזומה שלו משחק בתיאטראות הקאמרי, באר שבע והבימה וכיום משחק בהצגה "זורבה היווני" של התאטרון. "כשיוצרים דמויות ועולם תוכן זה תמיד יוצא טוב יותר אם אתה מכיר את האדם שאתה כותב עליו. 'עמרם' הוא לא אדם ספציפי, אלא כל מיני דמויות שפגשנו כילדים בבת ים. יש משהו מאוד בולט באופי שלו ‑ הוא ילד שנולד למציאות שהוא לא מרגיש בה בנוח, כי הוא לא באמת רוצה להיות חלק מעולם הפשע, אבל כשהוא מגיע למקום אחר ויש לו הזדמנות לחוות עולם שונה, הוא מבין שגם שם לא כזה טוב לו. אני חושב שהמסר הוא שאתה יכול להיות גם וגם, ואתה לא באמת חייב לבחור".
בגלל זה עזבתם את בת ים לטובת תל אביב?
"ברור שבכל פעם שאתה מגיע למקום חדש אתה משווה. אמנם בת ים היא הבית שלנו, אבל כחלק מהחיים רצינו להתפתח בתחומנו והיה נכון יותר לעבור ללב התעשייה, אבל אני מניח ששנינו לא מצאנו את עצמנו שם. גם בתל אביב אתה עדיין בת ימי. אי־אפשר לקחת את זה ממך.
"היום שנינו עברנו לגבעתיים. אולי זה באמת המקום שלנו. כילד בבת ים נחשפתי לא מעט למציאות שהיא חייו של עמרם. ההורים שלי עברו איתי דברים מורכבים כי הייתי יותר מהצד הנגרר של 'ילדי הברזלים'. זה מה שיש לעשות כל ערב וזה מה שכולם עושים, גם אם זה לא תמיד עם האנשים הנכונים, אבל אתה רוצה להרגיש חלק אז אתה עושה את זה.
"בגיל 12 הייתי בחקירה במשטרה בחשד לפירוק חלקי רכבים. כמו אז גם היום אני לא מודה בכלום", הוא צוחק, "אבל התיק נסגר".
גם פלח (32), מוזיקאי, מלחין ומורה למוזיקה, בוגר להקה צבאית ובית הספר למוזיקה "רימון" שמנגן כגיטריסט ופסנתרן בהפקות והיה אחראי על הצד המוזיקלי במחזמר, זוכר את הילדות בבת ים בצורה דומה. "כנער הייתי חשוף להרבה בריונות של בני נוער, אמנם לא משפחות פשע, אבל תמיד היו את אלה שמעשנים או מרביצים ויש את מי שמשתתף ויש את מי שבורח. אני ברחתי, אבל אלה סיטואציות שנטמעות בך".
עם גיטרה על המזח
הם הכירו בבית הספר היסודי. פלח היה בן בית בבית משפחת ארי־כהן וחברו הטוב של אחיו הגדול של גיל והשניים נהגו להסתובב יחד. את המהפך בחייהם הם מיחסים באופן חד־משמעי למגמת התיאטרון בתיכון שז"ר, שנחשבת למגמת התיאטרון הראשונה בישראל.
"זו היתה מגמת התיאטרון הטובה ביותר בארץ, בלי שום ספק", אומר פלח בגאווה. "למדנו ברמה הגבוהה ביותר מהמורים הטובים ביותר שעבדו בכל הארץ. זה משהו שבאמת שינה את חיינו, קודם כל האוכלוסייה סביבנו היתה שונה, אבל זה לא רק זה. כשאתה ביצירה, האמנות מביאה אותך למקום של השקעה. זה יוצר סיפוק אדיר שאם אין לך אותו אתה בקלות יכול ליפול למקומות שגיל דיבר עליהם. היינו יושבים יחד על המזח בטיילת עם גיטרות, יוצרים ומדברים בינינו על מה נעשה בעתיד. היה לנו ברור שלשם החיים שלנו הולכים".
כבר אז חלמתם ליצור יחד?
ארי־כהן: "אני עוסק במשחק ואליאור מוזיקאי בחסד. תמיד רצינו לעשות משהו יחד אבל הגיעו החיים. אחרי הצבא כל אחד התמקצע בתחומו, ולמרות שתמיד שמרנו על קשר, לפעמים הוא קצת התרופף". למרות זאת, החיבור היה טבעי לשניהם. "כשגיל שלח לי את הקול קורא הוא כתב לי: 'בא לך להתאבד על זה?', ועניתי ‑ 'ברור'", נזכר פלח. "בסך הכל הגשנו את הרף המינימלי, שזה 15 עמודי דיאלוג ושלושה שירים. כשהודיעו לנו שניצחנו, נכנסנו למערבולת כדי להספיק הכל, וכן ‑ גם היו הרבה חששות בגלל הקורונה, לכן אנחנו כל הזמן עם מסכות ורק מייחלים לצלוח את החודש הזה".
פרגון מהחברים במגמה
ההחלטה לכתוב מחזמר קומי הובילה אותם לחיבור בין סיטואציות שונות בחייהם. "היה לנו ברור שנכתוב קומדיה, כי שנינו מאוד מחוברים לתחום", אומר פלח, "אבל לא באמת ידענו אם נתקבל".
"בשלב הראשון גיל ואשתו בכלל עבדו עליי שלא עברנו, אבל כשהבנו שאנחנו בשלב הבא, שנינו צרחנו בהתרגשות. התקבלו רק שלושה מחזות מתוך עשרות שהוגשו וזו תחושה מדהימה. פתאום הבנו שיש לנו משהו שווה ביד ולא רק אנחנו רואים אותו כבעל ערך. ממש קיבלנו גושפנקה שאנחנו שווים וזה כיף.
"ההצגה עלתה וכל החברים ממגמת התיאטרון חגגו איתנו. הבכורה הפכה לסוג של מסיבת מחזור. אפילו מנהלת המגמה המיתולוגית, זהבה מזור, אישרה הגעה.
"הבמאי אורי פסטר ליווה אותנו משלב מאוד מוקדם ומאוד האמין בנו, ועד הרגע האחרון עוד הוספנו ושינינו דברים. אני מניח שככה דברים נראים ביצירה מקורית, עד הדקה ה־90 הכל יכול להשתנות".
גם היום מקפידים השניים להגיע לבקר בבית הוריהם בבת ים מדי סוף שבוע, מקווים להרצות בפני תלמידי המגמה ששינתה את חייהם ובעיקר גאים להציג את הנוף הבת ימי על בימת "הבימה".
"נכון שבמחזה לא נאמר באופן מפורש היכן הם", מסכם ארי־כהן, "אבל כל הכתיבה, הדיאלוגים והדמויות הם הילדות שלנו ‑ מה שראינו בעיר שגדלנו בה ומה שהכרנו כילדים".
זכרונות מבת ים
המזח
ארי־כהן: "כנערים הינו יושבים בערבים במזח ליד חוף הריביירה עם גיטרה ושתייה ופשוט מנגנים ושרים. אליאור היה המוזיקאי, אני הייתי מצטרף".
פלח: "היינו ממש סוג של אטרקציה על החוף, אנשים היו שומעים אותנו ונעצרים, חבורה של ילדים שנהנים ממוזיקה. אנשים היו מתחילים לבקש שירים ותמיד היו מבקשים את השיר 'סיגפו' של בית הבובות".
בת ימים
ארי–כהן: "אני שונא את הסטיגמות שמגיעות עם המושג הזה ואני הראשון להודות שאני בת ימי. זה לא קורה הרבה כי בגילנו אנחנו כבר אחרי הסטיגמה, אבל אם שואלים אני גם הראשון לומר 'מה הבעיה שלך עם בת ימים?'"
פלח: "אם זה עולה אני לרוב מתמודד עם זה בצורה הומוריסטית, כי בדרך כלל אומרים לי שאני לא נראה בת ימי, אז אני שולף את השרשרת של החמסה שתמיד עליי ומזכיר להם שלכל בת ימי אמיתי תמיד יש שרשרת כזאת עליו"
שז"ר
פלח: "שינוי כיוון בחיים מבחינה אמנותית. שם גיליתי את האמנות. זה היה צד שתמיד היה קיים בי באופן שקט, אבל רק שז"ר הוציא אותו ממני"
ארי–כהן: "זה מקום שעיצב אותי כאדם בוגר ובו הבנתי שאני אעסוק בתיאטרון וזה לא סתם שלב חולף. זה גם המקום שנתן לי גושפנקא ליכולות שלי"
במה
פלח: "מקום שמעניק לי סיפוק אדיר בכל קונסטלציה, גם מאחורי הקלעים וגם מקדימה. זה לא משנה אם אני שר או מנגן, הבמה מאפשרת לי ביטוי עצמי אדיר"
ארי–כהן: "מקום אולטימטיבי להגיע למיצוי, מקום להיות אני וגם לא להיות אני"
עמרם
ארי–כהן: "זה חלום שמתגשם ושעדיין נמצא בהתהוות. בקומדיה המפגש עם הקהל הוא השלב האחרון והכי חשוב, וכרגע אנחנו מרגישים בחלום שעולה על כל הציפיות"
פלח: "עדיין לא מעכל שזה קורה, ששיר שכתבתי בשתיים בלילה באולפן הפרטי בחדר שלי פתאום קיבל חיים"
עוד חדשות בת ים
