דביר קופרשטיין (בן 21) היה לוחם מצטיין בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. עד שהגיע השבעה באוקטובר, ואז המפקד שלו הגיע והודיע לו שאח שלו בר נחטף לעזה. "באותו היום עזבתי את הצבא. לא יכולתי לסבול את זה שאח שלי צועק 'הצילו' מתוך איזו מנהרה חשוכה בעזה, ואין לי איך לעזור לו", הוא מספר השבוע ל"מיינט", ומוסיף: "במקביל, הלב שלי מתרסק כי גם חברים טובים שלי מהיחידה נהרגו בעזה, תוך שהם בעצמם נלחמים להציל את החטופים שלנו".
הבשורה הקשה. "בכינו וצרחנו מכאב"
בר קופרשטיין (היום בן 22, לאחר שציין את יום הולדתו בשבי), נחטף בזמן שאבטח בלי נשק את מסיבת ה"נובה" ליד קיבוץ רעים. לאחר שהחלה מנוסה המונית, בר נשאר מאחור ועשה כל שביכולתו לסייע למשטרת ישראל ולשאר צוות האבטחה. לבר היה ניסיון עצום בתור חובש קרבי בזמן שירותו הצבאי ולאחר מכן הוא התנדב בארגון "ידידים", וביום הארור של השבעה באוקטובר הוא נתן טיפול ראשוני למשתתפים במסיבה אשר נפצעו, ולא חשב אפילו להציל את חייו ולברוח.
קראו גם:
עדויות רבות הגיעו מצד ניצולים ששהו במסיבה שבר סייע להם, חבש אותם או הראה להם את הכיוון שאליו אפשר להימלט. אולם המשפחה לא ידעה היכן בר נמצא – והקשר ניתק לחלוטין. רק שעות לאחר מכן, באמצעות סרטון שהופץ ברשת הטלגרם, נודע להם כי בר חי ונחטף על ידי מחבלים. בסרטון נראה בר על הרצפה, שוכב על בטנו כשידיו אזוקות: "בכינו וצרחנו מכאב ומלחץ", מספר דביר, "זה היה אחד הרגעים הכי קשים שעברנו".
בר הוא האח הבכור מבין חמישה אחים קטנים, ועד אותו מועד היה המפרנס העיקרי במשפחה. אבא של בר ודביר - טל קופרשטיין, היה בעצמו חובש מתנדב רכוב על אופנוע מטעם "איחוד הצלה". לפני שנים אחדות, בעת שנסע לזירה להציל ילדה בת ארבע שעברה תאונת דרכים, הוא בעצמו נפגע קשה מפגיעת רכב, היה מאושפז במשך יותר משנה ומאז נותר במצב סיעודי. אף על פי שטל מתקשה להתבטא, מתנועע בכיסא גלגלים, הוא מהנהן, מבין הכול ומשתתף בכל עצרת או אירוע להשבת החטופים בעזה.
אחרי שטל הפך לסיעודי, ומאז גיל התיכון - בר עבר להתגורר אצל סבו וסבתו כדי לפנות את חדרו לעובד הזר שמטפל באבא שלו. דוכן הפלאפל המשפחתי שהקים אביו ממש בסמיכות לתאונה היה כבר בדרך לסגירה, עד שבר לקח אותו לידיו ותפעל אותו. לבסוף המשפחה החליטה לסגור את הדוכן, ובר עבד בכל הזדמנות כדי לעזור ולפרנס את משפחתו, כולל בשבת שבה נחטף.
"אמא של בר הייתה כל הזמן ליד בעלה, ובר היה מטפל באחיו הקטנים", מספרת סבתו - פאינה קופרשטיין: "הוא ילד מתוק מאוד, שאוהב לעזור לכל אחד, יש לו ידי זהב. הוא הנכד היחיד שירש את עיני התכלת מסבו, והוא ובר היו חברים טובים. הוא היה חבר טוב גם של אבא שלו".
המאבק להשבתו. המשפחה מיואשת
קשה לבני המשפחה לדבר על בר, עת הם מתארים אותו בזמן הווה ובזמן עבר. מאז פרסום תיעוד החטיפה באוקטובר, לא קיבלה המשפחה שום סרטון או תמונה חדשה של בר. כששאלנו השבוע את דביר, אם המשפחה קיבלה איזה אות חיים מבר, הוא משיב: "אסור לי להגיד מתי שמענו פעם אחרונה ממנו, או מאיפה קיבלנו את המידע הזה... רק המידע האחרון שיש לנו, זה כן – שהוא בחיים".
אתה חושב שהוא יכול לשוב בעסקת חטופים, אם תצא אחת לפועל?
"אני מבין את המצב, ונמצא כל היום בשטח רק בשביל לשכנע את הממשלה לפעול לעסקה כזו. אבל האמת, אני מאוכזב – לא יודע מה עוד אפשר לעשות. מהיום שהשתחררתי מהצבא ועד היום, אני עסוק בהעלאת המודעות לנושא החטופים. טסתי לארצות הברית כדי לנסות לשכנע את הממשל האמריקני לעזור, צעדתי במשלחת משפחות החטופים ביום העצמאות הישראלי בעצרת הגדולה בניו יורק, אני כל היום משתתף במפגשים, נואם, מנסה להשפיע – אבל זה כבר מייאש אותי, את המשפחה ובעצם את כל משפחות החטופים.
"המשפחות מיואשות, מבינות שהסיכוי להצלחת המשא ומתן קלוש, וגם ההצלחה ממבצע צבאי הוא אפסי. אני באמת מאוכזב – לא יודע מה עוד אפשר לעשות".
בפנייה מרגשת ברשתות החברתיות כתב השבוע דביר לבר, שאולי איכשהו יראה את ההודעה מן המנהרות שמתחת לעזה: "אני כבר לא סופר כמה פעמים אני חולם שחזרת, ומדבר איתך על החיים כאילו לא נחטפת. ואז אני מתעורר מהחלום, ומבין שאתה עדיין שם, בשבי חמאס, אחרי שחטפו אותך ובזמן שאתה עוזר לטפל בפצועים. כשאני אוכל, אני חושב עליך מתי אתה אוכל – אם בכלל... זה לא נתפס!".
דביר מסביר כי כתב את זה מהבטן: "אי אפשר להסביר את החור הזה שיש לך בלב – שאתה כל כך מתגעגע למישהו. אני רק חולם על הרגע שאני מחבק אותו, או מגשים את התוכניות שיש לנו לטוס לחו"ל יחדיו. אני לא מפסיק לחשוב כל הזמן איך אני יושב לידו באוטו – הוא נוהג, ואני רק מתפקע מצחוק מהבדיחות שלו".
ימים כלילות מעביר דביר בין עצרות להפגנות: "אני לא מסוגל לעבוד עכשיו – כולי במוד של להציל את אח שלי. בשבוע שעבר כבר הייתי במספיק לוויות של חטופים אחרים שחזרו מתים מהשבי. צריך לעשות הכל שזה לא יקרה ולו לחטוף אחד יותר. הם צריכים לחזור עכשיו".
הילה קופרשטיין (בת 15), אחותו של בר, מוסיפה: "אני רק מחכה לבר, ליום שיגיע ואוכל לחבק אותו. ישר אני רותמת אותו שיכין את השקשוקה הטעימה והסלט כרוב שהוא מכין. אבל בינתיים אני מוסרת לו, שיהיה הכי חזק ושאני מתגעגעת אליו".
הסיוע למשפחה. "יש עוד חיים להציל"
עמותת יד שרה מסייעת למשפחה בהסעתו של האב הנכה ארבע פעמים בשבוע לבית החולים, לכיכר החטופים וליעדים נוספים.
מי שמנסה גם היא לסייע למשפחת קופרשטיין היא עו"ד טלי פלג מחולון, שמתנדבת בכל רגע פנוי כדי להזכיר לתושבי חולון שיש ילד של משפחת קופרשטיין בלב עזה, וזאת לצד אגם ברגר - בת 20, שציינה לפני שבועיים את יום הולדתה בשבי, לאחר שנחטפה גם היא לעזה עם שאר התצפיתניות. טלי מסייעת לדברר את משפחות החטופים בחולון, מנהלת את עצרות המחאה בעיר, מפיקה אירועי זיכרון ויוזמת טקסים מרגשים.
"אנחנו לא נשכח את ההצבעה המופקרת של חברי הקבינט - בעד ציר פילדלפי ונגד חיי אדם, שאחריה הוצאו להורג אלמוג, כרמל, עדן, אורי, אלכס והרש. אבל יש עוד חיים להציל, וחברי הקבינט צריכים לחשוב מה היו עושים אילו היה זה הבן או הבת שלהם או שם בעזה, נאנסים, מעונים, מורעבים, מושפלים ומופקרים כבר 341 ימים - הם שלנו והם אנחנו, כי היום זה הם ומחר זה יכול להיות כל אחד מאיתנו".
