כבר בשבת השחורה של ה־7 באוקטובר נמלטו עשרות אלפי אנשים מבתיהם בדרום לכיוון המרכז, ולאחר מכן החלו להגיע גם ניצולים מהמסיבה ברעים, אלה שאיבדו את ביתם, וכן מפונים מערים כמו שדרות ואופקים, שלרובם הוקצו מלונות בתל אביב, בת ים והמרכז.
4 צפייה בגלריה
ד"ר יעל דליהו וד"ר שמואל פגירסקי. "כולם התגייסו, גם על חשבון זמננו הפרטי"
(צילום: ריאן פרויס)
בעקבות הצורך העצום במטפלים מתחום בריאות הנפש, נרתמו גופים רבים למתן מענה נפשי תומך למפונים השונים בכ־30 מלונות בגוש דן. משרד הבריאות בשיתוף המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, בית החולים איכילוב, עיריית תל אביב, קופות החולים וגורמי בריאות הנפש בקהילה, נאלצו לגייס בן לילה את כל המשאבים שלהם כדי לטפל באלה שסובלים מטראומה, ושממש הרגע יצאו מהתופת.
המשימה: מתן מענה נפשי
ד"ר יעל דליהו, סגנית מנהל המרכז לבריאות הנפש אברבנאל ומתכללת מרחב תל אביב במיזם הטיפול במפונים, מספרת כיצד הוטל הליווי של המפונים והניצולים על בית החולים: "כשבוע לאחר האירוע, משרד הבריאות החליט להטיל את הליווי הנפשי על בתי החולים הפסיכיאטריים, ואברבנאל קיבל את מרחב תל אביב. היינו צריכים לתת מענה מיידי לכל המפונים למלונות, והכל תוך כדי זרימה, כלומר בתוך שעות בודדות לארגן צוותים. ההיענות הייתה מאוד מהירה ומכל הסקטורים: עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, צוות סיעודי, קרימינולוגים, רופאים ואפילו צוות אמנות. ארגנו מהר הכשרה, אני מודה שחלקית, כי כל הזמן הייתה התלבטות האם להשקיע ימים בהכשרה יסודית, או שעדיף לתת מענה מיידי וכמה שיותר רחב.
קראו גם:
"חלק מהצוות היה צריך רענון, אבל חלק לא ידע, כי מעולם לא חשבנו שניקלע לסיטואציה כזו. אף אחד לא ידע למה אנחנו נכנסים. ההערכה הראשונית הייתה שיהיו כ־500 מפונים במלונות, ובסוף הבנו שיש למעלה מ־8,000 מפונים, וזה רק במחוז תל אביב.
"כשהתחלנו להתפרש לבתי המלון, זיהינו שיש עוד הרבה מאוד אנשים טובים שהגיעו כמתנדבים, אנשים פרטיים וטובים, שפשוט גייסנו אותם למערך, לאחר שכמובן וידאנו שיש להם רישיון עיסוק, ואז דאגנו להחתים אותם על הסכם סודיות רפואית, טופס מתנדב, ביטוח ועוד.
"בסופו של דבר, למעלה מ־100 אנשי צוות בסך הכל החלו לטפל בשוהים בבתי המלון. ידענו שאי אפשר לטפל בכולם, וגם לא ניתן לעשות סדנאות פסיכו-אנליזה פרטיות לכל אדם, אלא חשוב לתת טיפול לתגובות אקוטיות, פוסט-טראומה, ולהרגיע מקרים שהלחץ הנפשי יכול לעלות אצלם גם מאוחר יותר".
"הגיעו אנשים מהקיבוצים, משדרות, אופקים, מהמסיבה ברעים, ולכל אחת ואחד היו חולשות ועצימות פגיעה שונות. הרוב היו בתחום הפרעות החרדה, על הספקטרום, אבל היו מקרים שהיה צריך התערבות רפואית, בעיקר לאנשים שהיו עם רקע טיפולי עוד קודם לכן.
"היו אנשים שנזקקו לפגישה אחת עד שלוש, אבל היו כאלה שצריכים 8-12. כמובן, היינו צריכים, ועדיין כיום, לסמן מקרים שזיהינו שהפגיעה הנפשית יותר קשה.
"היינו צריכים לתת מענה מתאים לכל מטופל, בהתאם לקושי שאיתו הוא מתמודד, הן בטיפול באנשים שחוו תופת ופציעות ומוות של יקיריהם, והן בטיפול באנשים שפונו מבתיהם מחשש לנפילות של רקטות במקום מגוריהם. היו גם מקרים בהם איתרנו מפונים המצויים בחרדה עזה, ומסרבים לעזוב את חדר המלון או את המלון עצמו, ובהדרגה, בתוך עבודה טיפולית מתמשכת, הצלחנו לסייע גם להם".
אחת הבעיות, לדבריה, היא אצל ילדים ונוער. "הם צריכים התערבויות יותר ארוכות, ואנו חסרים במשאב הזה מבחינת מטפלים. אנו מזהים מצבי חרדה בילדים, ומנסים להתערב באופן ממוקד ויעיל על מנת להשיב את חיי הילדים והמשפחה לשגרת החירום שאנו מצויים בה. איפה שיש פערים, מנסים להעביר לקופות החולים את השמות של האנשים, כדי שימשיכו את הטיפול שלהם שם".
היו מקרים של אנשים שהיה צריך לאשפז אותם?
"היו שני מקרים שהלכו למיון באיכילוב, אבל אצלנו באברבנאל לא אושפזו. קיבלנו אלינו בבת ים מספר פניות של אנשים שהיו במסיבה ברעים וחזרו הביתה להורים, אבל זיהינו שלא צריך לאשפז אם אין מצוקה גדולה".
לדברי ד"ר דליהו, מערך הטיפול במפונים בבתי המלון נעשה בחוסר כוח אדם משמעותי. "כולם התגייסו, גם על חשבון זמננו הפרטי, וזה בכלל מבלי לספור את השעות שאנו צריכים לתת באופן שוטף באברבנאל. זו בהחלט תקופה לא פשוטה".
הטראומה: "אתה המיכל עבורם"
ד"ר שמואל פגירסקי, מנהל השירות הפסיכולוגי באברבנאל, מתאר כיצד חלק מהמקרים נותרו ללא מענה בגלל הסתגרות של המפונים. "הגענו כשבוע לאחר האירוע למלונות. התחלנו להסתובב בין האנשים בלובי ולראות מה הם צריכים, איך הם מרגישים, וניגשנו לאנשים כשפתאום ראינו מישהו צועק, מתפרץ או משתולל. זה שונה ממה שקורה במרפאה, כי שם אנשים באים עצמאית. פה אנשים היו מכונסים ובהלם ראשוני. היו משפחות שלמות משדרות שברחו, וחלק גם לא הגיעו למלונות, אלא לדירות של מכרים בתל אביב. הרי כולם ברחו באופן לא מסודר, ויום אחד הגיעה אלינו פנייה דרך מתנדבת פנסיונרית, שאמרה לנו על מצב המצוקה הנוראי שאותה משפחה נקלעה אליו. זה לא הגיע דרך המדינה.
"גם במלונות היו חבר'ה צעירים שיושבים בחדר, פוחדים לצאת החוצה, מתעסקים כל היום במסכים ובטלוויזיה, ואז הם ‑ מעניקי השירות הפסיכולוגי ‑ לא יכלו לדעת שיש בעיה. זה מטורף להבין שיש חמש נפשות שחיות בחדר במלון צפוף, ואין להם בית. הם לא יוצאים, אף אחד לא מגביל אותם במסכים או בתכנים, ואז המתבגרים הולכים ומתכנסים. במקרה כזה, היינו צריכים להתערב".
אלו סוגי מקרים פגשתם?
"מכל הסוגים ומכל המינים, כולם ללא הבחנה. חלק שהגיעו מהמסיבה ברעים, משפחות מיוחדות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, משפחה אחרת שבתם התצפיתנית נרצחה והם לא ידעו איך לעכל את זה. היו הרבה מקרים שביקשו לראות פסיכיאטר. חלק ביקשו כדורי שינה או הרגעה – אבל אז שידכנו אותם לקופות החולים. במקרים יותר מורכבים שלחנו פסיכיאטרים למלונות או לדירות של מתפנים".
המפונים סיפרו לך ולצוות שלך על החוויות שהם עברו?
"הגיעו אנשים, חיילים וניצולים שדיברנו איתם, שהחוויה שהם מתארים בלתי נתפסת. אתה לא צריך להיות פסיכוטי כדי להבין אדם שעבר אירוע פסיכוטי. אתה יושב איתם וחווה מחדש את הזוועות שראו, ואומר לעצמך - זה לא הגיוני, זה מדע בדיוני, זה לא יכול להיות... אבל היתרון הוא שאתה מאפשר לעצמך להיות המיכל עבורם, ולהוציא את כל הזוועה שראו וחוו, זה מקל עליהם מבחוץ ומבפנים".
האם זה נכון שאשפזו אנשים בכפייה?
"אצלנו היו כל מיני מקרים ששקלנו לאשפז מישהו, אבל זה מישהו שבלע הרבה מאוד כדורים או עם בעיה אישיותית קבועה - ואז אין ברירה אלא לשלוח אותו למיון, כי ההתנהגות שלו גם עשויה לסכן את עצמו ואת שאר האנשים במלון".
הביקורת: "המערכת בהרעבה"
גם ד"ר פגירסקי מתאר מחסור קשה במטפלים: "באופן רגיל אנו עומדים באברבנאל על תפוסה של 150 אחוז אשפוז, ויחד עם זאת היינו צריכים להוציא צוותים גם כדי לטפל במפונים. מערך בריאות הנפש הציבורי בהרעבה כבר כמה שנים בישראל. אני מתקשה לגייס פסיכולוגים, וכשאני מפרסם מודעה, סטודנטים שיוצאים מהלימודים מסתלבטים עליי, כי המשכורות מזעזעות. לא יכול להיות אדם שלמד תשע שנים אחרי בית הספר, ואז מקבל משכורת של 5,000 שקלים. אם לא יהיה שינוי, אני לא רואה שייצא משהו טוב. הפעם ניצלנו בזכות הרבה מאוד אנשים שהתנדבו, טיפלו ועשו עבודה מדהימה".
יש שחשים, בכל רחבי הארץ, שאנו בישראל בסוג של דיכאון לאומי.
"יש פה אבל. היכו בנו, שחטו אותנו, וכל המדינה הייתה בדיכאון. אבל כשמישהו מת יש שבעה, ואחרי זה יש שלושים, אבל אחרי זה אדם צריך לחזור לשגרת חיים. גם אני, שהייתי רגיל לעשות ספורט כל יום, אם זה שוחה, רץ או רוכב, לא הייתי מסוגל לעשות דבר. אבל קמים ומחזירים את עצמך בכוח לשגרת החיים. עכשיו אני רוכב כל יום באופניים עד לבתי המלון שבהם שוהים המפונים".
יש לך עצה איך לצאת מתקופת האבל והדיכאון?
"בדיוק כמו שאומרים בני משפחות החטופים, כשאני עובר ליד המוזיאון ורואה את הנרות, משוחח איתם וזה צובט בלב: 'אנחנו פה חיים, לא שוכחים אף אחד, אבל החיים שלנו ממשיכים, אחרת מה שעשה החמאס יהיה הרבה יותר אפקטיבי'.
"בגדול, כל העבודה בבריאות הנפש זה קסמים. גם פה אנחנו משתמשים בטריקים מכל הבא ליד, כי המטרה שלנו היא להחזיר את החיים לנורמליות אחרי אירוע בלתי נתפס".
התרופה: חיזוק החוסן
ד"ר רננה איתן, מנהלת המערך הפסיכיאטרי בבית חולים איכילוב, מסבירה את העקרונות הטיפוליים במפונים ובניצולים: "העבודה הטיפולית מתמקדת במתן מענה לנפגעי הלחימה, לנפגעי חרדה, וכן לטיפול התמיכתי במתמודדי הנפש בשגרה. העקרונות הטיפוליים מדגישים את חיזוק החוסן, חזרה לשגרה ככל הניתן ומניעת שקיעה במצב תודעתי של פליטים. כעת, מירב המאמצים מושקעים ביצירת מסגרת טיפולית‑קהילתית המשכית עבור הנפגעים הזקוקים למסגרת זו, בשיתוף קופות החולים וגורמי בריאות הנפש בקהילה – המרכז לבריאות הנפש אברבנאל, מרפאות קהילתיות אגד יפו ובית החולים איכילוב".
