בישראל, נדמה שהמונח "רוצח סדרתי" איננו נפוץ כמו במקומות אחרים. אבל לפני 25 שנה פעל כאן רוצח כזה, שביצע סדרה ארוכה וקשה של רציחות, שלא על כולן אנחנו יודעים, וככל הנראה גם לא נדע לעולם.
בין ארבעה לחמישה דרי-רחוב (הומלסים) לפחות נעלמו בין השנים 1999-2000, עד שגופותיהם המבותרות נמצאו לאחר כמה שנים באופן מקרי על ידי משטרת איילון. לעולם לא נדע בוודאות, את מי וכמה אנשים הספיק לרצוח תושב בת ים, ולדימיר פיניוב, כיוון שהוא הספיק להתאבד בכלא, בטרם החל משפטו. זהו אחד הסיפורים המצמררים ביותר שידעה מדינת ישראל ויש לא מעט שאלות שנותרו פתוחות, ומשפחות שנותרו בלי הידיעה מה קרה ליקיריהן.
קראו גם:
הצריף שהפך למלכודת מוות
ולדימיר פיניוב נולד ברוסיה בשנת 1957, עבד ככימאי בכיר ועלה לישראל בשנת 1991 עם אשתו ושלושת ילדיו במסגרת העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר. משפחת פיניוב התיישבה ברחוב מרכזי בשכונת רמת הנשיא בבת ים. הקליטה הייתה מוצלחת, המשפחה הייתה נרגשת מההזדמנות החדשה, אולם חודשים בלבד לאחר שהגיעו נמלטה אשתו של ולדימיר מהבית לבית מחסה לנשים מוכות, וטענה כי בעלה היכה אותה ואיים לרצוח אותה.
כתוצאה מכך, פיניוב עזב את הבית, ניתק את הקשר עם משפחתו, הפך לדר-רחוב והתמכר לאלכוהול. תושבי בת ים הוותיקים זוכרים כיצד בנה לעצמו צריף בין שיחים עבותים, בנה לו חושה ופרש מזרונים בדיונות באזור התעשיה, ואף בנה מעין ג'קוזי מאולתר. ביתו החדש הפך למאורת סמים, שם אירח בקביעות מחוסרי בית נוספים. לאורך השנים, פיניוב מצא לעצמו בת זוג - סבטלנה לודמילה, דרת רחוב בעצמה - והתגורר איתה בצריף המאולתר. סבטלנה העידה לאחר מספר שנים, כי פיניוב התווכח רבות עם דרי רחוב אחרים, ולא פעם טען כי הם מנסים לפגוע בו וברכושו.
לפי עדותה של סבטלנה, בחורף 1999 החל פיניוב בסדרת מעשי הרצח שלו, ככל הידוע לה. הוא חנק ורצח את התייר האוקראיני ניקולאי גראסימוב וקבר אותו בדיונות של בת ים בסיועו של חסר בית אחר, אלכסיי ארטמנוב. לאחר מספר חודשים, הוא רצח גם את הסייען שלו, ארטמנוב, וקבר אותו בדיונות כשהוא נעזר בחסר בית אחר, שנודע רק בשם 'בוראטינו' (בוראטינו הוא שמה של דמות פיקטיבית רוסית המבוססת על פינוקיו).
ביולי 2000, נקלע לוויכוח עם ויאטסלב 'סלאבה' שוורץ, שעבר להתגורר יחד עם פיניוב וסבטלנה זמן קצר קודם לכן. בעוד השניים שיכורים, פיניוב חבט בשוורץ במכשיר קהה בראשו, חנק אותו, היכה אותו בכל חלקי גופו ולאחר מכן גרר את גופתו וקבר אותה מתחת לעץ.
גופה מסתורית בחולות
נצ"מ בדימוס יצחק גטניו, לשעבר קצין אחראי חקירות ומודיעין במחוז תל אביב, שהיה אחראי על החקירה, סיפר כי פורץ שהיה מקור מודיעיני שלו, הגיע אליו וטען: "אנשים נעלמים בבת ים ונרצחים - והמשטרה לא עושה כלום". הפורץ קיבל את המידע מסבטלנה - ובמשטרה החלו לחפש אחריה.
גטניו ממשיך לספר: "החקירה התגלגלה במהירות. האישה, סבטלנה, סיפרה שחברה התרברב לפניה: "הרגתי הרבה אנשים וקברתי אותם בחולות". במקביל, במהלך מרדף משטרתי נמצאה בחולות בת ים גופת גבר. "פתולוג משטרתי קבע שמדובר במוות טבעי", מספר גטניו. "לי הייתה תחושה שהסימנים על צווארו אינם סימני שיזוף, כפי שטענו הפתולוגים. התייחסנו למקרה כאל רצח".
ב-2 בנובמבר 2000 נעצר פיניוב. בחקירתו הודה ברצח 4 או 5 בני אדם, אך התקשה לזכור מכיוון שלטענתו היה שיכור בעת כל מעשי הרצח. למרות זאת, תיאר במדויק היכן נמצאים אתרי הקבורה, ואמר כי לעיתים חפר והטמין מחדש את הגופות. לטענתו כל הרציחות היו בשל "ויכוחים אישיים". הוא הוסיף כי ראה גופה של אישה שנקברה בדיונות, אך לא זכר אם הוא היה זה שרצח אותה.
בשל אכזריותו ואופי פשעיו, כינו אותו החוקרים "חניבעל", על שם הדמות המרכזית של הקניבל הרוצח בסרט האימה "שתיקת הכבשים". צריך להבין גם שפיניוב היה ענק בגודלו וחזק מאוד, בניגוד לקורבנותיו שהיו שהיו קטנים וכחושים, וכך גבר עליהם בקלות. "הוא היה גורילה בגודל שלו", מספר גטניו, ומגלה: "חלק מהשוטרים נכנסו לטראומה בעקבות הפרשה ונזקקו לטיפול רפואי".
"מעריכים שיש עוד גופות"
מספר ימים לאחר מעצרו, הובא פיניוב לדיונות, ולמרות שבתחילה הכחיש - הוא הצביע בפני השוטרים על שני אתרי קבורה, בהם נמצאו גופותיהם המרקיבות של ארטמנוב ושוורץ. זמן קצר לאחר מכן, נמצאה גם גופתו של גראסימוב, אבל למרות המאמצים שנעשו - לא נמצאו גופותיהם של קורבנות נוספים. פיניוב אף סיפר כי "בוראטינו" ירד לאילת. ההערכה היא כי גם הוא נרצח.
נצ"מ בדימוס יצחק גטניו אומר כי "לפנינו הוא הודה בארבעה עד חמישה מקרי רצח, באוזני הפסיכיאטר ששוחח עמו הוא הודה ביותר מקרים. אנחנו מעריכים שבחולות קבורות עוד כמה גופות, אבל קשה למצוא אותן בין השיחים, הזבל ועצמות הכלבים והחיות שנזרקו שם".
אבל את האמת לעולם לא נדע. באפריל 2001, עוד לפני פתיחת משפטו, התאבד פיניוב בחדר מעצרו באבו כביר ולקח עמו את סודות מעשי הרצח לקברו.
מראיון שערכו איתו פסיכיאטרים ופורסם לאחר מותו, התברר כי פיניוב היה מודע לחלוטין למעשיו ולא חש חרטה עליהם. דו"ח שפורסם לאחר מותו מוכיח כי פיניוב אובחן עוד ב־1998 במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל כסובל מסכיזופרניה פסיכופטית, אך סירב לכל טיפול, סירב להתאשפז ולא עמד בקריטריונים לאשפוז בכפייה. אם היה מתאשפז, יתכן וכל מעשי הרצח היו נמנעים.
במשטרה טענו בזמנו, כי עוד מספר גדול של חסרי בית נעלמו בצורה מסתורית בעת פעילותו של פיניוב, וייתכן שגם הם מצאו את מותם על ידו. חוקרי המשטרה אומרים כי לא יתפלאו אם במהלך הפיתוח בחולות בת ים וראשון לציון ימצאו עוד שרידים, פרי מעשיו הנוראים של פיניוב.
