סול מואיסיינקו (26) מחולון העלתה בשבוע שעבר פוסט אמיץ ברשת, בו חשפה כי לאחר שנים בהן סבלה מחרדות והסתגרה בביתה, היא מעיזה לצאת לעולם ולהגשים את עצמה, וכעת היא מחפשת חברות לחלוק עימן את החוויות.
קראו גם:
תוך זמן קצר הפך הפוסט לוויראלי, אך מה שבאמת הפתיע היו התגובות. "לצד אלפי תגובות מפרגנות, היו גם מאות הודעות פרטיות של אנשים שמפחדים לומר בגלוי שגם הם סובלים מחרדות וזיהו את עצמם בפוסט שלי", היא אומרת השבוע.
פרידה מסבתא רבתא
מואיסיינקו עלתה מאוקראינה עם סבה וסבתה, אימה והסבתא רבתא שלה. אביה נשאר באוקראינה ובין השניים מעולם לא היו יחסים. לכן, כשבחר ליטול את חייו כשהיתה רק בת 14, הבשורה לא טלטלה את עולמה.
"מה שכן ערער אותי באותה תקופה, היה המוות של הסבתא רבתא שלי. היה בינינו קשר מיוחד. הייתי הנינה הראשונה שלה והיא הייתה אישה מדהימה. היא נפלה ברחוב, נחבלה ואחרי שבועיים נפטרה. במשך חצי שנה לא יצאתי מהבית. לא הצלחתי לקבל את המוות שלה. עד היום אני לא מעכלת שהיא לא כאן. במשך עשור ישנו באותו חדר ואין לי ספק שאם היא הייתה בחיים, היא הייתה מושכת אותי מהשיער ומוציאה אותי החוצה מזמן. היא לא הייתה מאפשרת לי להגיע למצב הזה".
החרדה וההסתגרות
המצב אליו מתייחסת מואיסיינקו כולל כמעט חמש שנים שבהן לא יצאה מפתח ביתה.
"זה התחיל כשהתגייסתי לצבא", היא נזכרת. "ביקשתי לא לירות בנשק, כי זה הפחיד אותי, והצבא כצבא לא ממש גילה רגישות, אז הפכתי לעריקה. אחרי עשרה חודשים נכלאתי בכלא צבאי למשך 79 יום. כל חיי הייתי מאוד חברותית והכי דומיננטית בחבורה. כשהשתחררתי, מיד יצאתי עם חברות לבר, ואני זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי מחנק, סחרחורת ובחילה, והלכתי הביתה. במשך חודשים, בכל פעם שיצאתי מהבית התחושות האלה חזרו אליי. כל שבוע הייתי מבקרת במוקד, במרפאה או במיון, מרגישה מיחושים ולא מבינה מה עובר על הגוף שלי. זה בדרך כלל בא לידי ביטוי בלחץ בלב ובראש, כאילו הגוף שלי מדמה התקף לב. זה תמיד קרה כשהייתי מחוץ לבית, לכן השתדלתי להישאר תמיד קרובה לבית. גם כשחברות רצו להיפגש, העדפתי שזה יהיה מתחת לבניין שלי.
"כל שבוע הייתי מבקרת במוקד, במרפאה או במיון, מרגישה מיחושים ולא מבינה מה עובר על הגוף שלי"
"במשך שנתיים חשבתי שיש לי בעיה גופנית, אבל כל הבדיקות הראו שהכל בסדר, עד שרופא אחד הראה לי שכל התסמינים שלי תואמים קושי נפשי. פתאום הבנתי שהבעיה היא לא הגוף שלי, אלא הראש. בשלב הזה כבר בכלל לא יצאתי מהבית. זה לא שלא הייתי מנסה, הייתי יוצאת מהדלת בכוח וחוזרת חזרה בריצה.
"עם הזמן כל החברות נעלמו, לאף אחד כבר לא הייתה סבלנות. הן המשיכו בחיים שלהן ואני נשארתי באותה נקודה. נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה. סבא, סבתא ואמא היו עסוקים בעבודה, והם פשוט לא ראו את זה. הם הגיעו מדור אחר. הם לא הבינו מה הבעיה לקום מהמיטה, לצאת מהדלת ולחצות את הכביש. עבורם, כשאדם צריך לעשות משהו, הוא פשוט עושה אותו, אבל אני לא הצלחתי.
"בזמן שישבתי בבית למדתי לבשל ולצייר, היה בי הרבה תסכול וייאוש, וכמובן שבכיתי הרבה. רציתי להחלים ולא ידעתי איך".
היציאה מהבית
באופן אבסורדי, כשמואיסיינקו ביקשה סיוע למצוקה שלה, שלא איפשרה לה לצאת מביתה, היא נדרשה לעשות בדיוק את זה.
"באותה תקופה לא הייתה אופציה לפגוש פסיכיאטר מבלי לצאת מהבית. לא משנה כמה הסברתי מה מצבי, לאף אחד לא היה אכפת. אבל אז הגיעה הקורונה, ופתאום אמרו בטלוויזיה שאפשר לשוחח עם מטפלים באמצעות הטלפון. מיד יצרתי קשר, ותוך זמן קצר קיבלתי אישור למה שכבר ידעתי ‑ אני סובלת מאגורפוביה וחרדות. קיבלתי כדורים, תחילה במינון נמוך ולאט־לאט העלו את המינון. האמת שבהתחלה היה לי קשה להאמין שזה יצליח. הייתי למודת כישלונות, אבל עם הזמן זה קרה. לאט־לאט, ודווקא בתקופה שכולם נכנסו לבתים והתבודדו, אני דווקא יצאתי מהבית. אני זוכרת את הפעם הראשונה בים אחרי חמש שנים של הסתגרות. הייתי המומה. הכל היה יפה וקסום, לא הבנתי למה חיכיתי חמש שנים. פתאום הבנתי שבחוץ הכל רגיל ומשעמם באופן מדהים. זאת הייתה תגלית עבורי שאין ממה לחשוש. גיליתי את העולם מחדש, דברים שברורים מאליהם לכולם, היו חוויה מיוחדת עבורי ‑ לבלות בים, לצאת למסעדה או ללכת להצגה".
דרושות חברות
בזמן שמואיסיינקו גילתה את העולם מחדש, היא הבינה שאין לה עם מי לחלוק את הפלא.
"עם הזמן כל החברות נעלמו, לאף אחד כבר לא הייתה סבלנות. הן המשיכו בחיים שלהן ואני נשארתי באותה נקודה"
"הרבה חברות היפנו לי עורף. המצב שלי היה כבד עליהן ויש כאלה שנעלמו עם הזמן, למדו, התחתנו, הביאו ילדים והמשיכו הלאה. נותרתי בלי חברות ולכן העליתי את הפוסט".
הופתעת מהתגובות?
"ידעתי שתהיה היענות, אבל באמת שהיה כיף לראות כל כך הרבה פרגון. אבל למרות הכל, בשורה התחתונה אנשים הציעו לי עזרה, ודווקא עכשיו אין לי צורך בסיוע או רחמים. אני לא מחפשת מישהו שיעזור לי, או לפנות אליו בשעת צרה, כפי שרבים הציעו, אני מחפשת חברות, אבל לא כאלה שיצפו ממני ליזום, כי זה בדיוק הקושי שלי. אני רוצה בנות שרוצות להיות חברות באמת, לצאת יחד ולבלות, כמו כל חברות אחרות בעולם.
"היום אני עובדת בחנות פרחים ונהנית מהחיים, אבל הולכת לבד לקולנוע או לים. לפעמים אני מסיימת יום עבודה ופשוט הולכת לישון כי אין לי עם מי לבלות. אני מחפשת חברות ולא עזרה.
"מה שכן הפתיע אותי, היא כמות האנשים שפנו אליי בפרטי וכתבו לי שהם מרגישים כמוני. יש כל כך הרבה אנשים סביבנו שסובלים מחרדות ואין לנו מושג לגבי זה. אנשים חוששים להיחשף ולדבר על זה בגלוי, אבל דווקא עכשיו, עם כל מה שעברנו עם הקורונה, החרדות הפכו למאוד נפוצות. לי אין בעיה להיחשף. למרות הכל, אני אדם מאוד חזק. כל הזמן נלחמתי בחרדות שלי. יש אנשים אחרים שהיו במצב שלי וכבר לא נמצאים איתנו, לכן חשוב שנדבר על זה. שאנשים יידעו שהם לא לבד ושגם המדינה תבין שיש כאן אתגר עצום שחייבים לטפל בו, מחלה של ממש שצריכה הכרה, ואנשים שצריכים עזרה. החיים שלי השתנו מהיום שקיבלתי את העזרה שהייתי צריכה. ברגע שיכולתי לצאת מהבית, גם נפגשתי עם פסיכיאטרית מקומית שעזרה לי והכל השתנה. היום אני לוקחת כדורים, אבל אם פעם הייתי חווה 20 התקפי חרדה ביום, היום אני עוברת התקף חרדה פעם בארבעה חודשים, וגם איתו אני כבר יודעת כיצד להתמודד, כי יש לי את הכלים הנכונים. היום אני כבר חיה את החיים שלי ולא מאפשרת לחרדות למנוע ממני לפרוח".
עוד חדשות בת ים
